מטבעות זהב בנתניה?
זאב שחף
בנתניה יש לי מוניטין של "משוגע" לאתרים בעיר. לא שזה אסון גדול, אבל זה נותן תירוץ לכל מיני ארגונים להזמין אותי להרצאות מן הסוג
של 'ערב שקופיות על כוס קפה ועוגה'. הדברים שאני מבקש לספר כאן, התרחשו בעקבות הרצאה כזו, ואני מתרה בקוראים לא להאמין לאף
מילה, כי אני בעצמי לא מאמין. בואו תשפטו בעצמכם.
סייימתי הרצאה באיזשהו מועדון, ארזתי את המצגות, לגמתי שלוק אחרון מהקפה שהיה כבר קר, ויצאתי. בפתח תופס אותי קשיש מהקהל,
מושך אותי הצידה ושואל בעברית שהיו מדברים פעם בגליל, על הבארות של חנון, שהזכרתי בהרצאה. אני עונה לו שבאמת סליחה, אני
ממהר ועוד מחכה לי כיור מלא כלים בבית. האיש לא מוותר. הוא מנסה אחרת: "אפשר, אם כך", הוא שואל, "להזמין אותך להרצאה ב- 15
לחודש?" בתאריך הזה, אני עונה לו, תוכל למצוא אותי בשוויץ.
"זה ממש, כמו שאומרים, אצבע אלוהים!", הוא אומר בהפתעה.
אני מנסה להבין מה העניין, אבל הוא רק שואל אם אני מוכן להיפגש שם עם אישיות מסויימת. הייתי כבר עייף. אמרתי: תגיד לאיש שלך
שיפגוש אותי בקפה סט גוטהארד, בבאנהוף שטראסה, בציריך, ב- 20 לחודש, בחמש. הוא כבר יזהה אותי לפי שפם, הוספתי. עזבתי את
הקשיש כשאני אומר לעצמי שעצוב מאוד לראות אנשים שמחפשים הכרה וכבוד באמצעות מיסתורין.
שוויץ כידוע, ארץ לא יציבה: יום גשם. יום שמש. נחתנו בנמל התעופה של ציריך, וטראח, גשם! אישתי לבשה את המעיל השחור הארוך שלה
והוסיפה גם מטפחת ראש. בגלל זה נתנו לנו בכל מקום כבוד בתור נזירה או משהו. במכס קראו לה מאטר והסבל שלקח את המזוודות
הסתכל עליה בכזה כבוד. ליד הדוכן של הפופקורן אישה אחת ביקשה ברכה בשביל הילד שלה. אשתי שמה את היד על הראש שלו ודיקלמה
(בעברית), "אין, אין, אין כמו במבה!".
העיקר, כמו תמיד חרשנו את העיר העתיקה ואת המדרחוב. ראינו את שוק הפשפשים ואת שוק דברי המאפה. הכל יופי. רק המחירים עשו לנו
חרארה. משהו מזעזע. ביום שני, באמצע ארוחת הבוקר במלון, באה המלצרית הפיליפינית ואומרת שיש לי טלפון מישראל.
"אני מזכיר לך", אומר הקול במבטא שהיו מדברים פעם בגליל, "יש לך היום פגישה בסט גוטהארד!". ואללה, שכחתי את העניין. ירדנו לעיר.
עשינו סיבוב. אחר כך עזבתי את אשתי וקבענו להיפגש בעוד שלוש שעות בקניון וילאן, וידעתי כבר שזה יעלה לי בלא מעט זוזים, כמו
שאומרים.
הלכתי לסט. גודארד. יש להם שם קפה. משהו משהו. והשירות, לא מהעולם הזה. בחמש וכמה דקות מתיישבים לי, משני הצדדים, שני
מחבלים. לפחות כך הם נראו. אחרי כמה דקות הם קמים, ביחד, נצמדים אלי ואחד אומר לי באנגלית מזרח-תיכונית שהפגישה שקבענו
תהיה בשפרינגלי. באה לי שמחה בלב, כי זוהי חנות ענקית לשוקולד, וגם בית קפה. אנחנו הולכים ברגל לשם, שני המחבלים לצידי ואני
מרגיש כמו הפרוסת נקניק בסנדוייץ.
נכנסנו.
הושיבו אותי מול איש אחד, לבוש כמו איזה שגריר. עד עכשיו אני לא יודע אם הוא היה יהודי או ערבי. גם הוא דיבר עברית גלילית כזו. הוא
שאל אותי בנימוס, איך שוויץ בעיני. עניתי שאם יכולתי, הייתי מגיע לכאן כל שנה. בנתיים הוא מוציא מהג'יימס-בונד שלו קלסר עם המון
תצלומי אוויר, מצופים בניילון. זיהיתי, להפתעתי, את נתניה. בעיקר את השטחים שממזרח לכביש החוף. על התצלומים היו מסומנים עיגולים
בטוש אדום. אחר כך, בקלסר אחר, ראיתי תמונות מוגדלות. היה שם תצלום אנכי ואלכסוני (רואים שהייתי מש"ק פענוח), של חירבת חנון,
של ביר אל-ענאם, ביר אל-מוקדסי ובקיצור: בארות חנון. האיש אמר: "אתה, כמו ששמעתי, יש לך פה גדול. אני מבקש שלא תספר על
הפגישה עד סוף אוגוסט!".
הייתה לי ברירה? הבטחתי לו שאני מתאפק.
ואז התבקשתי לספר את כל מה שאני יודע על שתים-עשרה הבארות של חנון. על שרידי הכפרים בית ליד אל-פוקא ותחתא שהיו לפני הקמת
שיכון וותיקים. על המעיין שהיה ליד הבית של בוטביקה. על העוגן שנמצא בחצר של שלמה תשבי וגם מה שעורר אצלם התרגשות רבה, על
המחצבה עם העתיקות, ליד המסילה, ששם מצאו את גלגל העץ של החאנטור (עגלת משא של הצבא העותמני).התרגשות גדולה התרחשה
כאשר הוספתי שהילדים של משפחת ריגלר, שהתגוררו בשיכון הפקידים, אספו בחורבות אום-חאלד, בילדותם, מטבעות מלטזיות וגם
מטבעות חשמונאיות.
את כל מה שסיפרתי הקליטו בטייפ קטן שהיה מונח על השולחן. כשסיימתי, עשינו עוד הזמנה של אספרסו כפול ואז הם שמו קסטה חדשה
וביקשו לשמוע את כל האגדות והסיפורים אודות האזור המזרחי של נתניה. והכי חשוב היה להם, המקור של הסיפורים. אבל כאן הייתה לי
בעייה, כי חלק גדול של האינפורמציה הגיעה אלי דרך פועלים מג'נין שעבדו אצלי בסוף שנות השמונים, בשמורת האירוס, ולא היו לי פרטים
עליהם. לאורך כל השיחה שירטט אחד ה"מחבלים" כל מיני קווים בטוש דק, על הניילון של התצ"א. כשסיימתי השתררה שתיקה. הם התחילו
להתלחש. קלטתי רק את המילים: קעקורה (מחבוא מטבעות), ג'ארה (כד) דאהאב (זהב) ו-קוטע קדימא (מטבעות עתיקים).
בסוף הוא סימן למלצרית והיא חזרה ומסרה לי שק ניילון ענק. פתחתי. היו שם כל כך הרבה סוגי שוקולד, שאפשר לשמוע את הקלוריות
מתקוטטות בגלל הצפיפות באריזה. האיש קם, לחץ לי את היד ואמר שכנראה לא נתראה יותר, כי הוא נוסע ללוב. אמרתי לו, שיזהר
מהטריפוליטאים, אבל הוא לא צחק.
"ואחר כך", אמר, "אני נוסע לחארטום, בסודאן. אבל, אם האינפורמציה תעזור לנו, תוכל להרשות לעצמך לבוא לכאן כל שנה", ואחרי שתיקה
קלה הוא מוסיף: "ואני עושה לך מנוי קבוע בשפרינגלי!". מהפה שלך לאוזניים של אללה, אני אומר.
זהו.
אין לי מושג מה היה כל העניין. התחלתי כבר לשכוח את הפרשה. למה נזכרתי עכשיו? משתי סיבות: אל"ף: כי לאחרונה, ככל שהבנייה
במזרח נתניה מתעצמת, אני רואה סימנים שמישהו טיפל בבארות, ניקה אותן קצת, ואפילו יש סימנים של חפירה בתחתית של חלק מהן.
ובי"ת, מצאתי באינטרנט, באחד הפורומים, שאלה של מישהו בדבר קבוצות מעורבות של ישראלים ואישים ערביים מכובדים, המסיירות בארץ
ומחפשות אחר ארגזי מטבעות הזהב שנטמנו על ידי הצבא העותמאני, בנסיגתו מן הארץ, (חלפו מאז כמעט תשעים שנה!). קבוצה כזו
נראתה ליד שיכון-וותיקים בנתניה, עם מכשיר לגילוי מתכות, וגם ליד חירבת חנון. אז מי יודע? אולי יש לי סיכוי לזכות במנוי אצל שפרינגלי?
עכשיו אני רואה שיש כאן כמה אנשים שלא מאמינים לי. אז ככה: קודם כל, אנשים מאוד מכובדים הבטיחו לנו שלום, נכון? אז גם לי
הבטיחו מנוי אצל שפרינגלי, בציריך. והנה, אין שלום ואין מנוי אצל שפרינגלי.
אבל, מצד שני, בדקתי ומצאתי שהצבא הטורקי אכן עבר כאן בנסיגתו. כאן אצלנו, מול שכונת טוברוק השיגו אותם האנגלים. נערך קרב כבד
להגנת ארגזי המטבעות של קצין התשלומים הראשי של הצבא העותומאני בפלסטינה. בסיום הקרב נעלם החאנטור (המרכבה) עם הארגזים.
ומול טוברוק נותרו גופות החיילים הטורקים. הצבא הבריטי לא נתן להם את הכבוד הראוי. חיל הרוכבים חפר תעלה ארוכה, ולתוכה הושלכו
שמונים הגופות. ערביי האיזור טוענים שמאז אין החללים מוצאים מנוחה.
ואכן, לכל קטני האמונה מומלץ לנסוע משיכון דורה, צפונה, במסלול השמאלי. סמוך לגשר טשרניחובסקי, שם תרגישו שהמכונית רועדת ללא
סיבה. מי שאינו מאמין בדברים כאלה, שינסה לתת הסבר מדעי.