על יצר הטוב יצר הרע והחתול |
זאב שחף
הייתה לי שיחה עם ייצר הרע. לא וויכוח, אלא סתם שיחה חברית (אנחנו מכירים כבר המון זמן. עם עליות ומורדות, כמו בכל חברות). העיקר, הוא אומר לי: "שמע! אישתך הלכה למספרה. עד שהיא חוזרת, יש לך אולי שלוש שעות חופש. חופש אמיתי! אתה יכול לעשות מה שבא לך! מה אתה אומר על זה?"
אני ידוע כאחד ששונא הסתה וכל מיני כאלה. לכן אני אומר לו: "אתה, אל תמשוך אותי לדבר עבירה!".
ייצר הרע מיתמם ומתקומם: "אני? אני לא מכיר בכלל את הצד הרע של החיים!".
"בסדר", אני מוותר לו, "מה אתה זומם?"
"אתה יודע שאני רק מחפש את טובתך".
"דוגמא!", אני מבקש.
"בקשה!", הוא קופץ, "בוא נעשה ביצה מקושקשת משלוש ביצים, ונטגן אותה בחמאה!".
ואללה, הפיל אותי ברצפה, כמו שאומרים. דבר כזה לא עולה לי אפילו בחלומות הכמוסים. ולכן נהיה שקט. כי אצלנו, הס מלהזכיר כל מיני כולסטרולים כאלה.
עכשיו, ייצר הרע מכריח אותי לסגור את כל התריסים. להחשיך את הבית. ולנתק את המשיבון.
כמו מהופנט, אני הולך אל הפריז'ידר. איך שאני פותח, אני מקבל הלם מן האור. ואז מתחילה ההתפכחות. הייצר הטוב, שבדרך כלל תופס סטלבט תמיד כשצריכים אותו, עכשיו הוא פתאום מתעורר ומתחיל לגמגם באוזן השמאלית שלי משפטים לא ברורים, עם מילים כמו חלבון וקלוריות ושומן רווי ועוד כל מיני. והדיבורים האלה הולכים ונחלשים עד שהוא מאבד את ההכרה, אולי ממחסור בקלוריות.
ואחר כך אני מוצא את עצמי, עם ייצר הרע מימיני, מקשקש במחבת ביצים (רק שלוש. לא צריך להגזים) במטבח החשוך. האור הכחלחל של הגז והניחוחות של הביצים המטוגנות בחמאה, נותנים אווירה של פולחן קדום או איזה קורבן. ייצר הרע הנחה אותי להוסיף קצת פלחי בצל, אבקת שום, קורט זעתר, קומץ אורגנו ונגיעות של חרדל דיז'ון. מתחת לכל זה הקשבנו, הוא ואני, לרחש החמאה המותכת המדיפה ריח של חטא או לפחות איזו עבירה. החתול, שהשתכר גם הוא מהריח, בא לקבל את חלקו. "לא!", אמרתי באל"ף רבתי. "זה לא בשבילך!". החתול נתן בי מבט שאפשר לפרש אותו כך: "מה? אתה לבדך תאכל את מזון-האלים הזה?"
בנתיים, ייצר הטוב, שהוא בעצם תמיד צריך לדאוג לטובתי, מתעורר ולוחש לי: "אם כבר, אז אני ממליץ להניח סביב, בשולי הצלחת, פרוסות של עגבניות שרי. לקשט בצרור עלי בצל ירוק ופלחי צנונית טרייה. ואם אתה מוכן להפשיר במיקרוגל איזו פרוסונת סלמון, זה יכול להוסיף קצת גוון ורדרד-סגלגל לכל העניין". הסכמתי איתו, כי, כמו שכבר אמרתי, תמיד הוא לטובתי.
מכל ההכנות באמת התעורר אצלי הרעב. התיישבתי מול הצלחת הססגונית ואיך אומרים, הסתערתי במלוא המרץ. כיוון שביצים, כידוע אינן מכילות עצמות, לא היה סיכוי שאשאיר אחרי עקבות. ייצר הרע, אולי אינו דמות חיובית אבל תמיד יותר פראקטי, ולא נוטל על עצמו סיכונים. הוא מתיישב לי על בדל האוזן ולוחש: "אל תשכח עוד מעט לפתוח הכל. להפעיל את המזגן. להדליק נר ריחני של ווניל והכי חשוב, לרסס באוויר את הספריי של השירותים. להעלים את כל העקבות!".
אם כבר מדברים על עקבות מרשיעים, נזכרתי להציץ בשעון. ואללה! איך הזמן רץ בזמן האחרון.
סילקתי את החתול שחזר והתגנב למטבח והזדרזתי לנקות הכל כדבעי, כמו שאומרים. את הכלים הרטובים ייבשתי במגבת והחזרתי הכל לארון. עכשיו כבר יכולתי להרשות לעצמי לשבת בכורסא, עם העיתון-ספורט. היה קר. קור אימים. הזדרזתי לכבות את המזגן.
פתאום, טריקת דלת. אשתי נכנסת.
"מה הקור הזה?", היא שואלת.
"איזה קור?", אני מיתמם, "עשו לך פאן במספרה ואת מרגישה עכשיו את הבדלי הטמפרטורה".
אשתי לוחשת שאולי זה גלי-חום.
"יפה!", לוחש לי ייצר הרע, "היא השתכנעה".
"תגיד!", אישתי לא מוותרת, "מה זה הריח של הבית-שימוש? אה?"
"זה אולי מהספריי במספרה?", אני מנסה.
"אתה יודע מה? אולי?"
ייצר הטוב שצריך תמיד לעזור לי ולהציל אותי, לוחש לי באוזן שמאל: "תתחיל מהר לעבוד על הכתמים במכנסיים שלך!"
ובאמת, ממש באותו רגע, אשתי שואלת: "מה זה הכתמים על המכנסיים שלך?"
"זה? זה החתול הקיא עלי. המניאק הזה!".
"תשמע! אלף פעמים אמרתי לך שאני לא רוצה את החיה הזו בבית!", היא אומרת והולכת לאמבטיה להתרגז מול המראה.
למחרת ארזתי אותו בסלתול ומסרתי אותו לצער-בעלי-חיים.