סיפור בלשי (רק למי שמאמין בניסים)
קיבלתי אימייל עם תצלום מטושטש
. השולח כתב לי שהוא עושה עבודה על ראשית הפרדסנות בנתניה, והוא קיבל את התצלום הזה, יחד עם חומר נוסף.
"אני מבקש", כך הוא כותב, "שתעשה לי טובה ותנסה לפענח את הסיפור המסתתר בתצלום ומהו החיבור של התצלום אל נושא הפרדסנות".
שלחתי לו תשובה במייל: "מה? אני בלש?"
ומיד הוא ענה לי: "תעשה לי טובה!"
כיוון שאני שונא לעשות טובות, הדפסתי את התצלום ושמתי אותו בצד. חשבתי שחיפוש מידע כזה מתאים יותר לפנסיונר שעיתותיו בידו, כמו שאומרים.
עבר זמן והעניין פרח לחלוטין מזכרוני.
באחת מנסיעותי לארצות הגולה, נזדמנתי לספריה הלאומית של בודפסט, לחפש מידע על עצי משפחה. הספרייה שם, למי שלא יודע, אספה מידע רב במאות ה-17 וה-18 שעה שנערכו מפקדי אוכלוסין באימפריה האוסטרו-הונגרית, לצורך גביית מיסים.
הגברת שסייעה לי, שמעה שאני מנתניה ואז היא אומרת: "שמע! רק לאחרונה בדקתי את אילן היוחסין של מישהו מנתניה".
"בטח ענייני ירושה", אני אומר לה.
"בכלל לא", היא עונה, "סתם מישהו מארצות הברית שמחפש קרוב משפחה שהתגורר בנתניה, ומן הסתם הלך לעולמו מזמן".
שאלתי אודות השם, שכן אולי אני מכיר אותו. והיא עונה לי: "דיכטיאר".
"זה בכלל מצלצל כמו שם בערבית", אני אומר.
"מה פתאום?", היא מסתקרנת.
"בערבית", אני מסביר לה, "איכטיאר - משמעו: זקן, או קשיש".
"אולי", היא מסכימה, "אבל לפי הבדיקות שלי, 'דיכטיאר' הוא מיץ של איזשהו עץ. כאשר טוחנים אותו ומבשלים את הפתיתים, נוצר חומר סיכה בו היו משתמשים לשימון הצירים של העגלות והמרכבות. מי שעסק בהפקת החומר נקרא על שמו".
אמרו לי שאסור להתווכח עם הונגרים ובוודאי לא עם הונגריות, אז נכנעתי.
שאלתי אותה מה עוד מסר אותו אמריקאי.
"הוא שלח לי תצלום", ענתה.
כאן התעוררה הסקרנות שלי. ביקשתי לראות.
הלכה הגברת, הוציאה קלסר, ושם בתוך כיס ניילון שקוף ראיתי את התצלום שמשמאל.
ופתאום נתתי לעצמי מכה במצח (כדי לטלטל מעט את המוח)
כי התצלום הזכיר לי את התצלום שלמעלה.
אם תסתכלו היטב ותערכו השוואה, תסכימו איתי שהייתה הצדקה למכה במצח.
זהו. מה הלאה, אתם שואלים?
אז שטנו בדנובה, טיילנו בכפר האומנים. התפעלנו בשוק הסיני, מכל הסינים שקוראים עיתון סיני מלמעלה למטה, אבל מדברים הונגרית במבטא הנכון. הלכנו לכיכר הגיבורים ועשינו חנייה אצל ג'רבו, ההוא, מהעוגות. טיפסנו בפוניקולר אל המצודה ועשינו כמה סיבובים בוואצי-אוצה, שזה המדרחוב שלהם, שהוא קצת שונה משלנו. גם השוק המקורה שלהם, לא ממש דומה לשלנו.
עכשיו אתם אומרים לעצמכם:"מה הוא מבלבל את המוח? עוד מעט הוא ייתן לנו כאן את המתכון לגולאש הונגרי?"
אז האמת, עלינו על המטוס, חזרנו למולדת. נחתנו וצלצלנו לחבר שלנו, שאיתו סיכמנו מראש שיבוא לקחת אותנו מהשדה. הוא ענה לנו שיש באיילון פקק נוראי ושנמתין לו בסבלנות.
מה עושים בינתיים? נכנסנו לסטימצקי, קנינו את העיתון של מחר, וגם איזשהו ספר במחיר מבצע. משהו של שבתי טבת. ואחר כך התיישבנו על כוס קפה להעביר את הזמן.
"ואיפה הנס?", אתם שואלים, "אולי בכלל אתה מתכוון לנס-קפה?"
לא רבותי, באל"ף רבתי!
קודם כל אני וגם אתם לא מאמינים בניסים, (עד שהם מתרחשים). בקיצור, אני קורא בספר ופתאום העיין שלי נתקלת, לא תאמינו! במילה 'דיכתיאר'. בדיוק אותה מילה מהספרייה ההונגרית. אני משפשף את העיניים ואומר לרעייתי שכנראה יש לי 'ג'ט-לג'.
היא עונה לי, ככה, בהיסח הדעת: "שלא תחשוב שזה פוטר אותך משטיפת כלים!".
"איזה כלים?, אני שואל, "הרי כרגע שבנו מחו"ל!".
"אוי! נכון! כנראה שיש גם לי ג'ט-לג".
אני חוזר אל הספר ורואה שבאמת מדובר שם על משפחה בשם דיכתיאר. אני מחפש בקדחתנות נייר לכתוב עליו. אין. התחלתי לכתוב על הדף הפנימי של הכריכה, את פרטי השושלת המשפחתית. והנה אני מעתיק אותה כאן למענכם, כפי שכתב שבתי טבת:
אבי המשפחה הוא דיחטיאר (בכתיב כזה). הוא התגורר בעיר ראשקוב על גדות הדנייסטר, באוקראינה. בניו שינו את שמות המשפחה, כל אחד בשם שונה והם שילמו שלמונים לקצין בצבא הצאר שהעיד בשבועה על כל אחד מהן שהוא בן יחיד ולכן אינו בר גיוס. האחד נקרא ברדקוב. השני גולובה. השלישי קניז'ניק (אוהב ספר, כי פעם ראו אותו מעלעל בספר). צבי הירש הופך לטבצ'ניק, שכן עסק גם במכירת טבק. איש זה נוסע ב-1895 לברוקלין שבאמריקה ומשנה את שמו ל-טבק. אלא שאצל היהודים, שם, דוברי האידיש בברוקלין, היו מכנים אותו טובק.
כעבור 25 שנה הוא קונה מיהודי בשם פרידלנדר, משוחרר מהגדודים העבריים, (שנלחמו במלחמת העולם הראשונה), חלקת אדמה או יותר נכון חלקת חול וכן 50 דונם פרדס, בפלסטינה, במקום הנקרא: פרדס הגדוד.
ב-1930 החל משבר בענף הפרדסנות. ואז הגיע פנחס טובק לארץ. כאן האנשים לבשו בגדי חאקי, כובע טמבל וסנדלים ואילו הוא שוטט ב"חליפת פישתן לבנה. עניבת פרפר, מגבעת קש, ובידו קנה דק עם גולת כסף".
את רעייתו, יינטה הותיר בברוקלין, לאחר מריבה משפחתית, שבסופה נתנה לו את מפתח הבית ואמרה שביום שיבוא לבקש סליחה ממנה, שיהיה לו מפתח כדי להיכנס בשקט הבייתה.
וכך התפרנס בצניעות מהפרדס, לאורך השנים הקשות של המרד הערבי בשנת '39 (ה"מאורעות"), ובמלחמה העולמית. הוא התמצא בנגרות ולכן לא התקשה לבנות צריף בצמוד לבאר שבפרדס, ושם התגורר, בשנות המשבר.
וכשהחלה ההתאוששות החליט למכור את הפרדס. את הכסף קיבל צמוד ללירה שטרלינג.
"עכשיו", הוא אמר "יש באפשרותי להגיע חזרה לברוקלין, עם הרבה מצלצלין!".
עוד הכסף בידיו, הגיעה אליו הידיעה על פיחות הלירה שטרלינג. ערכו של הכסף פחת בשני שליש.
פנחס טובק הבין שיד הגורל מונעת ממנו לשוב לברוקלין. עוד שנים ספורות שוטט לו, עם מפתח הדירה ההיא, מן הגולה, בכיס מכנסיו. אחר כך נכנס לבית אבות. וכשנמאסה עליו השהות בבית האבות השיב את נשמתו.
פנחס טובק נטמן עם המפתח, בבית העלמין של נתניה בפסח תש"ך בגיל למעלה מ-80
=============
אחרי שהעליתי הכול על הכתב, למענכם ולמען אותו חוקר של הפרדסנות, ביקשתי לאמת את הדברים. צלצלתי אל שבתי טבת הבייתה. נעניתי שממש בימים אלה (ינואר 2005) בריאותו נפגעה קשה ואין באפשרותו לענות. אנחנו מאחלים לו החלמה מלאה. אנחנו מעריצים את כתיבתו המפוקחת ומעט מבודחת ובעיקר מחכימה.
הלכתי למענכם ולמעני לבית העלמין בשכונת בן ציון, לחפש למען שבתי טבת ולמעננו, חובבי ההיסטוריה, את קברו של פנחס טובק.
מצאתי אותו.
הנחתי בשמכם פרח על המצבה.
למי שיש את נפשו לבקר: בית העלמין בשכונת בן-ציון, אזור א' שורה 24, מצבה 27
הנה דברי שבתי טבת:
טובק
משפחתו של שבתי טבת התגוררה בתל-אביב. טבת סיפר אודות דודו שעלה מאמריקה והתגורר בנתניה, בבית הבאר. "יום אחד חזר אבי וסיפר כי בדרכו ראה דודו האמריקאי טבצ'ניק, ברחוב, אבל האיש נעלם. הדבר חזר ונשנה מספר פעמים, עד שהסתבר כי באחת החנויות במעלה הרחוב, הותקנה מראה גדולה בחלון הראווה".
ב-1932 הגיע טבצ'ניק (ששינה שמו לטובק), לארץ וכולם התפעלו מן הדמיון המדהים בין הדוד לאביו של טבת. הדוד רכש בזמנו מפרידלנדר, ב-1920, חמישים דונם פרדס בנתניה. משהחל השפל הגדול בארה"ב, בשנות ה-30 החליט לממש את רכושו בארץ-ישראל ולמלא את כיסיו. ואז פרצו מאורעות תרצ"ו, שנמשכו עד תרצ"ט, ולא נמצא קונה לפרדס. טובק התגורר בצריף, בחצר הבאר של פרדס-הגדוד, בנתניה. בתום המאורעות החלה מלחמת העולם השנייה, חדל העולם להתעניין בתפוזים. וכך חלפו על טובק עשר שנים, כשהוא מבטיח לכולם שהנה, או-טו-טו, הוא מוכר את הפרדס ושב לרעייתו בברוקלין. ואפילו הציג לעין כל את מפתח ביתו, שבברוקלין.
חשוב לציין כי לטובק הייתה הופעה יוצאת דופן ומרשימה: חליפת פשתן לבנה, מגוהצת תמיד. עניבת פרפר. מגבעת קש. וחשוב מכל, מקל הליכה שבקצהו גולת כסף. מלבד זאת, הוא הדיף תמיד ריח של בושם מעולה.
לאחר קום המדינה, מכר הדוד את הפרדס ורכש דירה בנתניה. שיווי הלירה היה אז 4 דולר. ואחר כך התרחש פיחות (הלירה נותרה בשיווי 2.8$) כך שהדוד הפסיד שליש מהונו. בסכום שנותר ניתן היה לרכוש בסך-הכל כרטיס לכיוון אחד, לאמריקה. הדוד מכר את דירתו ונעלם. המשפחה מצאה אותו בבית-אבות ברמת-גן. הדוד, שעדיין התהדר בלבוש מכובד, הסביר כי החיים ארוכים מדי ומעייפים.
בגיל 91 השיב את נשמתו. הוא נטמן, יחד עם המפתח, בבית-העלמין בנתניה.