רונג'וס – מאליק אל-באסה
זאב שחף
לסאמיר אפנדי, שהתגורר בזמנו בקרבת שלולית-החורף, היה בן. והנער היה כל כך יפה, עד שכאשר ערכו השניים ביקור מולדת בעיר ביירות, הציעו לסאמיר לשוב מיד לפלסטינה, לפני שמישהו יחטוף את הנער וישיא אותו לאחת מבנות האפנדים העשירים בלבנון.
והיה הנער רועה את הכבשים בעשב הירוק סביב השלולית. ובערב, שעה שהכבשים נאספו אל המים לשתות, היה רונג'וס עומד ליד המים ומתפעל מדמותו המשתקפת בהם. ולקראת האביב, כשפסקו הגשמים, היו הנרקיסים פורחים, כמו בכל מקווי המים והשלוליות. ואז דמותו של רונג'וס, המשתקפת במים, הייתה מוקפת בפרחים הלבנים עטורי הכתר הצהוב. ומיום ליום גדלה התפעלותו של רונג'וס, מדמותו שבמים. והגיע הזמן שאביו, סאמיר, החל נוזף בו על שהיה מאחר לשוב הבייתה עם הצאן, שכן צריך לחלוב את הכבשים, עוד לפני החשיכה. ועוד אמר סאמיר לבנו שהנה הוא עובר את גבול הטעם הטוב, מרוב אהבה לעצמו. "יש", אמר סאמיר, "יש המעריצים גיבורים. יש המעריצים אנשים מוכשרים. ויש המעריצים עשירים או חכמים. והנה לא פגשתי אנשים המעריצים את עצמם!".
אבל הנער לא שמע את הנזיפות של אביו. ויום יום היה עומד ובוחן משך שעות את דמותו שבמים.
ויום אחד נמהר, היה ליבו של הנער מלא כל כך בדמותו המשתקפת, עד שקפץ אל המים, לחבק את עצמו בהם. ובערב, כאשר לא שב הבייתה, יצא סאמיר לחפש את בנו. כל הלילה הסתובב עם לפיד בידו, עבר בשדות, הקיף את השלולית וקרא לבנו. ולא הייתה תשובה.
בבוקר נמצאה גופתו בתוך מי השלולית.
מאז נקרא הנרקיס בערבית בשם: רונג'וס. והילד, בנו של סאמיר מכונה בשם: מאליק אל-באסה, מלך הביצה. ומאותו ואילך אין הנרקיסים צומחים יותר בשלולית-החורף. ואביו של רונג'וס, סאמיר, שיצא מדעתו מרוב צער, היה מקיף את השלולית מדי פעם, וצועק: איזו באסה! איזו באסה!
ויש אומרים שמכאן החל הביטוי: איזו באסה!