הפיתה החסרה
זאב שחף
סאלח-חמדאן, מוכתאר אום-חאלד, ביקש מנאביל, בן הזקונים שלו, שיירד אל שפת הים, כדי להוציא את רשת הדייג, שכן נראה היה שתפרוץ סערה. עד שהילד התמהמה, אכן הסערה החלה. הרשתות נגררו על ידי הרוח אל מרומי המצוק בדרום העיר. טיפס נאביל על ארבע למעלה, והנה ראה שהרוח העזה סחפה את הרשת אל מרומי מגדל המים. עמד לרגלי המגדל והתבונן ברשת: קצה אחד נכרך לראש המגדל ואילו הקצה השני הגיע לקרקע. כשפסקה הרוח, החל לטפס באמצעות הרשת, למעלה כדי לשחרר אותה. כשהגיע לגג המגדל, שבה ופרצה הסערה. נבהל נאביל, ישב למעלה, מכווץ מפחד והתחיל להתפלל לאללה: "אללה! אם אתה מפסיק את הסערה, אני נותן לך שק מלא בורדוקאן (תפוזים)". מיד פסקה הסערה. ראה נאביל שהעניינים נרגעו, החזיק ברשת התלויה, והחל לרדת. "בעצם", אמר לעצמו, "למה לתת בורדוקאן? אני יכול לתת שק של חיאר (מלפפונים)". המשיך לרדת. כשהגיע למחצית הגובה, עברה מחשבה בראשו: "אם כבר הגעתי לכאן, אולי אללה יהיה מוכן להסתפק בתרנגולת". המשיך לרדת. ואז חשב: "למה שאללה לא יסתפק בכד עם שמן-זית?". "בעצם", המשיך להרהר, "אולי אפשר צנצנת לבאנה?" כשהגיע די קרוב לקרקע, אמר לעצמו: "אני בטוח שאללה לא ממש צריך את כל המתנות האלה. למה שלא יסתפק בביצה?" באותו הרגע פרצה הסערה מחדש. נאביל נבהל וטיפס חזרה למעלה. ומאז הוא יושב שם. ואם תשאלו מה הוא אוכל שם, אין בעיה. מה חסר לו? הרי יש לו בורדוקאן וחיאר וביצה ולבאנה ושמן זית. רק פיתה חסרה לו .