מוסלח – התושב הראשון של קריית-השרון
זאב שחף
במהלך ההיסטוריה, עבר המבנה של ביר-אל-מוקדסי תהפוכות רבות, בין השאר שימש ככל הנראה תחנת משמר רומאית, על דרך הים
היא ויא-מאריס, וזאת לפי המימצאים החלקיים שנמצאו באתר לפני החרבתו הסופית.
בתקופה העותמאנית שימש כחאן, בזמנו כינו אותו הערבים שעיבדו את השדות, בשם: חאן אל-מוקדסי, על שמו של הרב עאבו
הקדוש, שהתגורר בחאן שבע שנים, לפני 150 שנה (והוא גם קשור ב'עץ המישאלות')). החאן אירח משך זמן רב את כורתי האלונים,
עבור הרכבת הטורקית. אחד מבני משפחת בילעון שהיו ידועים כסאראקין וחאראמיה (גנבים ושודדים), סיפר כי נציג השלטון הטורקי
העניק להם זיכיון לכריתת האלונים באיזור השרון. כשנסתיים הפרוייקט והאלונים רובם ככולם עלו בעשן הרכבת הטורקית, עזבו בני
בילעון את האיזור ועברו מזרחה. אחרון האלונים, שעמד משך 250 שנה בכיכר סמוך לכפר-נטר, הושמד בתחילת שנות ה-2000. שרידים
גדועים נותרו בסביבה, בין השאר ברחוב דגניה.
החאן, שירד מגדולתו, התרוקן ונעזב. בתחילת המאה ה-20, כאשר החלה נטיעת הפרדסים, ופועלי האיזור נזקקו לקורת גג זמנית,
התיישב כאן בדואי בשם מוסלח. האיש ורעייתו ניהלו כאן את החאן במשך שנים רבות. כשהזקין וגם השיניים שלו היו כבר עשויות
זהב, נשא לו אישה נוספת, צעירה. יש אומרים שעליו נפוץ הסיפור הבא: כל יום בשעת הצהריים הייתה האישה הקשישה אומרת לו:
"בידאק ראחה!", (יעאנו: "אתה חייב לנוח!"). ואז הייתה תולשת מראשו את השערות השחורות, וכשהיה נרדם בלילה, הייתה הצעירה
תולשת את הלבנות. ומכאן, כך אומרים, הביטוי: "קרח מכאן ומכאן". (יש להעיר כי אין בסיס לשמועה שמרטו גם את השפם שלו).
אותו מוסלח הסתבך עם אנשי טול-כרם: אחת הפרות שלו נגנבה. מוסלח הרגיש שכבודו נרמס. והיה זה גם עניין של מקצועיות. שהרי
אנשים כמותו מבחינים מעל האוכף, אפילו בלילה חשוך, בעקבות של פרה, גמל, כבשה ולפעמים צירעה. ובכן, מוסלח עלה הסוס שלו,
שנקרא "מג'נון", (משוגע). ודהר עימו בלילה בעקבות הגנב. ליד פרדס נאבולסי נפגשו השניים. כאשר ראה הגנב את ניצנוץ שיני הזהב
של מוסלח, נתקף חרדה והתנפל בסכין שלופה. עם בוקר שב מוסלח אל ביר-אל-מוקדסי, על האוכף שלו מוטלת גווית הגנב. כאן נטל מעדר
(אז קראו לזה טורייה) וטמן את הגופה בין האלונים, סמוך ל'עץ-המישאלות' בפינת החורשה הקרויה היום "חורשת הסרג'נטים". משפחת
המת, מאנשי טול-כרם, חקרה את היעלמו של הגנב, והגיעה אל מוסלח. מוסלח, שפחד מנקמת-דם, הציע סולחה. בסולחה הוטל על מוסלח
קנס כספי נכבד. מוסלח אמנם היה בעל נכסים, אבל כסף לא היה לו. על כן בעל הפרדס הסמוך לביר-אל-מוקדסי, שהיה בעל לב רחב, רודף
שלום היה וגם נכבד בעיני יהודים וערבים בכל האיזור, הוציא את ארנקו, שילם את הכופר והציל את מוסלח.
אפילוג:
שאלתי מכר שלי שאינו בן דת משה ומתגורר כמה וכמה קילומטרים מזרחה, אם יש לו מה להוסיף.
"וודאי!", ענה האיש, "האירוע הזה מפורסם וידוע. אלא שאתה לא סיפרת שבמהלך הסולחה, עזב הקאדי של טול- כרם בכעס את
המיפגש וגם הוסיף קללה שהסביבה תתמלא מתים".
"נו?", אני עונה לו.
"מה נו?", הוא שואל, "האם טחו עיניך מראות?!", (שכחתי לציין שיש לו תואר אקדמי בלשון עברית)
"ואללה!", אני עונה, "טחו!".
"לא שמת לב שמזרחית לביר-אל-מוקדסי יש בית-עלמין רחב ידיים?"
"אהה!", סיימתי את הדיאלוג.
אגב, הסוסים שמשתוללים מדי פעם בקריית-השרון, הם צאצאי הסוס של מוסלח.