זאב שחף
סמוך לפינה המזרחית-דרומית של חורשת הסרג'נטים, עמד מבנה עתיק בשם: ביר אל-מוקדסי (הבאר המקודשת). המבנה היה דו-קומתי, בעל יסודות רומיים וחצר מוקפת חומת אבני כורכר. החל מסוף שנת 2005 החלו התנכלויות למבנה והוא נהרס עד היסוד בתחילת 2006.
הנה הסיפור של הבאר:
שני פלאחים בני משפחת בלעום, מן השומרון, עשו את דרכם מואדי ערה אל יפו. כשהגיעו לכאן, לאיזור שלנו, התפגר החמור
שלהם.
חפרו השניים בור, קברו את החמור ועוד ערמו עליו תלולית עפר וגל אבנים. אחר כך ישבו על האבנים, לנוח. אמר טאנוס: "עכשיו
נצטרך לסחוב את הסחורה על הגב".
אמר מחמיד: "ואללה! אתה צודק. וגם את האוכף!".
התעצבו אל ליבם וישבו בפנים קודרות.
עבר שם אפנדי עשיר. ראה את הקבר, ושאל מדוע הם עצובים. ענו לו: "בגלל החמור. הלך לעולמו ומת. מת והשאיר אותנו עם הסחורה
באמצע הדרך".
אמר להם: "שימו קערה על גל האבנים!".
עשו כדבריו.
הניח האפנדי מטבע בקערה. "המטבע, לא זמן רב תישאר בבדידותה", אמר והלך לדרכו.
ואכן, עברה שם שיירת סוחרים על גמלים. ראו את השניים מתאבלים על גל האבנים, עצרו איש איש והניחו תרומתם בקערה.
עם רדת הערב הייתה הקערה מלאה עד שפתה.
בבוקר העמיסו את השקים על גבם והתכוננו לצאת לדרך. עברה שם שיירת סוחרים. עצרה השיירה והאנשים ביקשו לתרום לצדקה
ולקבל ברכת הדרך. אמר טאנוס: "אין לנו זמן. אנחנו צריכים להגיע ליפו".
אמר המוביל של השיירה: "לא ניתן לכם ללכת, בלי ברכה!"
כשסיימו השניים לברך את אנשי השיירה, העמיסו את חפציהם והתכוננו לצאת לדרך. והנה, שוב עברו שם סוחרים שביקשו ברכה
להצלחת עסקיהם. עברו ימים. השניים היו עסוקים כל הזמן במלאכת הקודש. לא היה להם זמן אפילו להתגלח, וזקנםש צימח
הוסיף להם הדרת כבוד.
כשראו שכך הם פני הדברים, החליטו שמוטב להם לשבת במקום, ולחלק ברכות.
יום אחד עבר שם קצין טורקי ושאל: "מהו גל אבנים זה?"
ענה טאנוס: "זוהי קבורת החמור שלנו. נפל. מת והשאיר אותנו עם הסחורה באמצע הדרך".
"אז למה אתם עצובים?", שאל הקצין, "אני רואה שהחמור הותיר לכם קערת מטבעות נכבדה".
"אמת", ענה מחמיד, "אבל בוודאי יבואו פקידי הסולטאן וייקחו מעימנו את הכסף".
ירד הקצין מסוסו ונזף בהם: "האם הסולטאן מתפרנס מנבלת חמור?"
"מה עלינו לעשות, אדוני הקצין?", שאל טאנוס.
"כל אותם אנשים טובים שעצרו כאן ונתנו תרומתם בזכות החמור, עשו זאת לשם שמים. ראוי היה לגמול בהתקנת באר מים
חיים, במקום".
למרבה המזל, עבר שם למחרת מחמוד-חופר-הבארות מטול-כרם וביקש את ברכתם. הוא גם הבטיח תרומה נכבדה. הסכים טאנוס
לברכו. אמר מחמיד: "אין לנו צורך בתרומת כסף. אם יש בדעתך להועיל לעוברים בדרך, אנא ממך, חפור לנו באר ותהא הבאר לרוויה
לצמאים ולרחצה לתפילה".
הפשיל מחמוד-חופר-הבארות את שרווליו וחפר באר שהפיקה מים חיים. וכל העובר בדרך בירך את האנשים שעושים לא רק למען
עצמם אלא לציבור כולו.
מאותו יום ואילך הפך המקום לתחנה בדרך המוליכה ליפו, להרוות את כל הצמאים למים. אדם ובהמה. וכל העוברים בדרך הקפידו
לבקש ברכה מן השניים והניחו תרומותיהם בקערה.
וכך התגוררו השניים במקום משך מספר שנים. לאורך השבוע היו מברכים את ההולכים בדרך, ולפרנסתם היו מוכרים שטיחוני-תפילה
ומאסבחה (מחרוזות-תפילה), וביום אל-ג'ומעא (יום שישי) היו שבים אל ביתם ומשפחתם.
ומחמיד, כשהיה שותה קפה עם חבריו בכפר נהג לומר: "לפעמים, טוב החמור המת מן החי!".
והנה, יום אחד עבר שם איש עני. ביקש האיש ברכה. טאנוס בירך אותו והגיש לו את קערת התרומות. כשראה שהאיש נמנע, כעס
עליו וכינה אותו "קמצן". נעלב העני וקילל את טאנוס ושותפו.
באותו רגע נשמע רעם. וענן גדול ושחור עלה ממערב. והאדמה רעדה קלות. והבאר נסתתמה. ומאז נאלצו השניים להביא את המים
מבארו של חנון. וחנון גבה מהם תשלום גבוה על כדי המים. לאט לאט ירדו השניים מנכסיהם ואילו חנון, כיסיו הלכו ונמלאו. אבל
השיירות המשיכו לעשות דרכן בסמוך ולתבוע מים. ועם הזמן נתרוששו כלילי והגיעו הדברים לידי כך שהשניים החליטו לשוב
למסורת המשפחתית, היינו, להפוך לחראמין (שודדים). ומאז, בלילות היו אורבים בחורש הסמוך לשיירות קטנות ולסוחרים
בודדים שהיו מהלכים בדרך, מתנפלים עליהם ונוטלים את כספם ורכושם. וביום היו מוכרים מים לעוברים בדרך.
ב-1860 הוכרז על חנוכת בית-ספר אליאנס כי"ח (כל ישראל חברים). היה זה בית-ספר מודרני, עם דגש על השכלה כללית. בניגוד
ללימודי הקודש בבתי-הספר שנקראו: "חדר".
הרב עאבו מצפת, חלם שנים רבות על הקמת בית-ספר מודרני בצפת. עכשיו, כשנודע לו על חנוכת אליאנס, רצה לראות את הפלא
במו עיניו. כשעבר, על גב חמורו, בקרבת החורשה של מיודעינו, עצר החמור ליד גל האבנים וסירב להמשיך בדרכו. בנתיים ירדה
החשיכה. טאנוס וחאמיד ניצלו את האפלה, התנפלו על הרב עאבו ובקשו לגזול את כספו. הם לקחו את הג'וזדאן (הארנק) שלו
ומצאו שהוא ריק. הדבר עורר את כעסם והם היכו אותו ולאחר שנטלו את הקומבאז שלו השליכו את הרב אל סבך ענפי השיזף
הקוצני שצמח במקום.
צעק הרב צעקה גדולה ומרה. שמע זאת חנון ודהר על סוסו תפס את החראמין, היכה אותם נמרצות והביא אותם בפני הרב. אמר לרב:
"במחילה ממך! קלל אותם קללה נמרצת שלא ישכחו אותה לעולם!".
קילל אותם הרב, אותם ואת משפחתם, שיהיו הם ובניהם ובני בניהם חראמין לעולמים, אבל שלא תצלח מלאכתם בידם. ועוד הוסיף
הרב: "קבורת חמור, היא כמו המזל: פעם למעלה ופעם למטה!"