לפרטים על הרב עאבו - הקש
העץ של עאבו - עץ המשאלות
זאב שחף
סמוך לבית העלמין בשיכון הוותיקים בנתניה, בחזית שורת האקליפטוסים של שמורת האלונים, יש עץ "דומים" (שיזף). פירותיו קטנים, גודלם כגולות משחק של ילדים ומראיתם כתפוחים זעירים. המייחד עץ זה, הן פיסות הבד הכחולות התלויות על ענפיו הקוצניים.
משך זמן רב אנחנו עוקבים אחר העץ. מצאנו כי מישהו דואג לחדש את מלאי פיסות הבד המתבלות. הסקרנות שלנו לא באה על סיפוקה. והנה, יום אחד עברנו באקראי במקום וראינו אישה קשישה עומדת על בהונותיה, מתאמצת לקשור יריעת בד תכלת על אחד הענפים.
וכך התחלנו בפענוח התעלומה, או, שמא גילינו תעלומה. הקוראים ישפטו.
הגברת אבוקסיס באה לכאן ממושב בגוש תל-מונד.
"זהו עץ המזלות", ענתה על שאלתנו, "משנת 1952, שבאתי לארץ, אני באה לכאן לפני כל ראש חודש, לבקש מזל למשפחה. אפילו שיש מלחמה, אני באה!".
"וזה עוזר?", שאלנו.
"בטח עוזר!", ענתה הגברת, "הנה, ביקשתי נכדים זכרים, וזה עזר. התפללתי על הבן שהיה עם סמים, וזה עזר..".
"ומה עוד?"
"ביקשתי על הבת, שהיה לה הריון קשה ושמירת הריון..".
"כל מי שמתפלל כאן, זה עוזר לו?".
"זה עוזר לו רק אם באמת מגיע לו".
"מה צריך לעשות?", שאלנו.
"הכי טוב", אמרה גברת אבוקסיס, "זה לקחת את המטפחת-ראש שהאישה הולכת עם זה לבית-הכנסת".
"אז לגברים העץ לא עוזר", ניחשנו.
"את זה אני לא יודעת. אבל תדע לך שעץ הזה, של הרב עאבו, עץ קדוש".
"מאיפה את יודעת על העץ?". "זה רב אחד אמר לי פעם, כשהייתי חולה, אחרי שבאנו לארץ".
באחד מביקורינו, פגשנו כאן בוטנאי והוא ניאות לבחון את הגזעים המרובים, את העלים, הפרי והשורשים. הוא אפילו קדח חור זעיר בגזע. לדבריו, העץ הוא כנראה קשיש, בן ארבע מאות שנה, לפחות. לפני כמאה שנה עבר טראומה, (כריתה), ממנה התאושש על ידי צמיחה של מספר גזעי משנה. הבוטנאי סירב להתייחס לסגולותיו המיוחדות של העץ.
"אם הייתי מאמין בזה, הייתי מבקש את המספר של הלוטו", אמר והצטחק.
כיוון שהבוטנאי לא הושיע אותנו, הלכנו לחבר שלנו, פסיכולוג חברתי, ושאלנו איך עץ יכול לעזור לאנשים?
"זה הכל עניין של מיקום שליטה", התחיל הפסיכולוג בעגה המקצועית שלו. ביקשנו תרגום לעברית מדוברת. "יש יחידים וקבוצות שסבורים שהם אדונים לגורלם. לאלה יש מיקום שליטה פנימי. אחרים חושבים שגורמים חיצוניים קובעים את גורלם, כיוון שהם בעלי מיקום שליטה חיצוני".
"נו?", שאלנו.
"אלה, האחרונים, משוכנעים שפעולותיהם: הבקשות, התפילות ודברים דומים, יכולים לשפר את מצבם".
"אבל עובדה", הקשינו, "הם מדווחים על הצלחות".
"אכן כך", מאשר הפסיכולוג, "זה עושה להם הרגשה טובה, שהיא חלק נכבד בכל טיפול".
שיהיה.
המשכנו לארוב מדי פעם למבקרים הפוקדים את העץ. בבוקר חורפי וגשום, מצאנו טנדר חונה בסמוך, על הכביש, וליד העץ התפללו חמש נשים, בגילאים שונים. הנהג אמר לנו שהן באו לבקש מזל. צעירה אחת הסכימה לספר שהקבוצה הגיעה ממושב של תימנים לא רחוק מכאן, ושהן באות לכאן בכל ערב חג.
"זה לא אמונה תפלה!", קבעה, "זה באמת עוזר!". חזרנו אל הנהג שנראה משכיל. "תגיד", שאלנו, "אתה מאמין בדברים האלה?"
"תראה", ענה, "קודם כל, גם אם זה לא עוזר, זה לא מזיק! וחוץ מזה, מה אנחנו מבינים בדברים האלה? יש כאלה שמאמינים במדיטציה ויש ששמים פתקים בכותל. על אלה, אתה לא שואל, אה? אז למה יש לך ספקות לגבי העץ הזה?"
רצינו לבדוק את הדברים מן הצד המסורתי. למזלנו מצאנו באחד הביקורים, שני אברכים עומדים ומתפללים ליד העץ. הבחורים, אברכים, תלמידי-ישיבה, ניאותו ברצון להסביר לנו, בלשון ציורית את חשיבותו של העץ. "מה פתאום אנשים מקדשים עץ?", שאלנו אחד מהם, "אין בזה ריח של עבודה-זרה?"
"חלילה!", נחרד האברך, "אין בעץ דבר. התפילות והבקשות, הן לב העניין. והקדוש עאבו, שקרה לו נס זכותו-יגן-עלינו, הוא שמסייע!".
"אבל בכל זאת, הרי זה לא עץ משבעת המינים, אלא סתם עץ קוצני!".
"האגדה מספרת", אמר, "כי בשכבר הימים היה השיזף אילן ככל העצים. עליו רכים ופירותיו נאכלים ומתוקים, כתפוח. אולם, מעשה נורא נטל ממנו את שמחת חייו. והיום הוא עוקצני, ופירותיו קטנים ומרירים. ומה יטול את טעם החיים אם לא אהבה נכזבת? ועל כך אמר החכם מכל אדם: "ומוצא אני מר ממוות את האישה..", שאלף נשים שהיו לו, אהבה לא ראה מהן. ולא הייתי מספר בעניין האהבה, שהרי וודאי כל אדם התנסה בכך. שאם צעיר הוא, טעם את צער האהבה. ואם הוא בא בימים, יודע הוא את צער דעיכתה. שאהבה וצער, כרוכים יחדיו ירדו לעולם. והנה, הרב עאבו, כרבי עקיבא, החל לעסוק בתורה רק בשלהי בחרותו. ובצעירותו, רעה את צאן אביו ביערות ביריה, בהרי צפת. וכדרכם של הרועים, מוליך היה את הכבשים, להרוות את צימאונן, אל שוקת האבן, ליד ציון קברו של רבי-יונתן-בן-עוזיאל-זכותו-יגן-עלינו-אמן. ושם, בעוונותינו הרבים, כמו שאומרים, נתן עינו בנערה, ונקשרו הלבבות, ואין בדעתי להרחיב, שלא אחטא בלשוני.
ואירעו הדברים בצילו של עץ שיזף. והיה שם מעשה עם מטפחת התכלת של הנערה. ואותו עניין, שהסתיים בשברון לב, הוא שהביא את האיש תחת כנפיה של ישיבת "שפתי אמת", ונתגלה כי עילוי האיש. וברבות הימים הפך רב בישראל. ואולם מנהג זר היה נקוט בידו, לתלות מטפחת תכלת על עצי השיזף. וגם השיזף לא יצא נקי, שנתן מחסה והסתיר בענפיו את הנאהבים. ונענש העץ ועתה מגדל קוצים וחידודים ולעולם לא יתייחדו אנשים בצילו".
שאלנו את האברך השני: "העץ הזה לא נראה משהו מיוחד. חוץ מזה הוא נבלע בעצם בתוך עצי האקליפטוס והאלונים שמסביב".
"העצים האחרים", ענה האברך השני, "גדלו כאן בגלל מעשה שהיה: אישה אחת באה אל העץ וביקשה מהרב עאבו שיתפלל עבורה לפרי-בטן. אמר לה הרב, ע"י בת-קול, שתיטע במקום שלוש מאות חמישים ואחד עצים, (כמניין הגימטריה: "פרי-בטן"), להצל על העוברים בדרך.
אמרה האישה: "שבעים", (כמניין "בן").
אמר הרב: "לא!".
אמרה האישה: "מאה ושניים", (כמניין "בנים").
אבל הרב התעקש.
נאנחה האישה ואמרה: "אם כך, אתפלל לבד!".
כעס הרב וגזר עליה שעד שלא יצמחו העצים, יימנע ממנה פרי בטן. נבהלה האישה ונטעה את חורשת
העצים, ואנו מברכים אותה על כך עד היום". כך סיפר האברך, והוסיף: "ואם תספור, חביבי, את עצי האלון, תראה שזה נכון!"
עזבנו את האברכים ושפתם המליצית ופנינו לחיפוש אינפורמציה היסטורית.
מטבע הדברים הגענו אל עבדול-לאטיף. האיש הזה הוא מוצג היסטורי-ארכיאולוגי: נולד מתישהו בראשית המאה, מדבר הרבה שפות, ביניהן גם אידיש, ורק בעברית הוא מתקשה. בכל אופן, בקשר לאירועים ואתרים יש לו קומפיוטר בראש. הגירסא שלו קצת שונה.
עבדול-לאטיף נזכר שהייתה דרך עפר שהוליכה מבית-ליד אל העץ, ובה היו מגיעים צליינים (אם אפשר לקרוא להם כך), על גבי חמורים. לדבריו, היה נהוג לתלות קרעי בד וכן להניח כדים קטנים עם דבש, ליד הגזע.
"אכי חשוף!", מסכם עבדול-לאטיף במבטא שלו, "אסור לבנות שום בית בוה. כלון! ואש, גם כן אסור! אש עושה מזל רע!".
"למה זה קדוש?", התעקשנו.
"זה ככה", ממשיך עבדול-לאטיף, "איש אחד, רב, יעני קדוש, קראו אותו עאבו, היה הולך כאן, מן גליל ליפו. בלילה עשה אפסקה, היה תעאבן (עייף). אידליק מדורה, וככה היה לו בעיות. למה? באו חראמין (שודדים), מן שבט ג'מאעין, ראו אור, אמרו: יופי! . לקחו אל חמור שילו וגם קסת כסף מן ג'וזדן (ארנק) שילו. ובסוף הירידו לו אבגדים וזרקו אותו, בלענפים של עץ. וזה עץ עוקץ לגמרי! דוקר חזק חזק. ובגלל היה כואף לו, היה סועק ומתבלל שיבוא לו עזרה. אז ביתאום היה רוח והיביא לו כזה חת'כה שמיכה, צבע שלה אזרק פאטח (תכלת). והוא יסא מן אל ענפים, אבל כולו פסעים הרבה. לקח "דומים" מן עץ ושם בפסעים שילו, ונהיה מבסוט, מייה-פיל-מייה, (מאה אחוז). לא כואף לו יותר. בשביל זה עושים פה "זיארה", (עליה לרגל), בשביל רפואה. א-מה? מי לא מאמין, לא עוזר לו!".
עד כאן סיפורו של עבדול-לאטיף.
והנה, מסתבר שיש אנשים שאינם מכירים את העץ, את חשיבותו ואת המנהגים הכרוכים בו. בערב יום העצמאות האחרון, יום שני, הצית מישהו נר-נשמה לרגלי העץ וגרם לשריפה רבתי בחורשה סביב. הלכנו לראות את עוללות השריפה.
ביום חמישי עדיין בערו האורנים והזילו דמעות שרף. הופתענו לראות שהאקליפטוסים הסמוכים נשרפו, בעוד "עץ המשאלות" נותר, בדרך נס, שלם, ללא פגע. פגשנו ליד האודים העשנים את מיודענו עבדול-לטיף. שאלנו אותו כיצד נודע לו על השריפה והוא מילמל משהו לא מובן על אש כחולה בשמים, ביום העצמאות, אולי התכוון לזיקוקין? לבסוף אמר בעצב: "מישהו יהיה לו עכשיו נאחס מאוד גדול!"
אגב, קיבלנו לאחרונה מייל, ללא ציון שם, המבקש להחכים אותנו בתולדותיו של הרב עאבו. הנהו ככתבו וכלשונו:
הרב עאבו מצאצאיו של ר' מרדכי שאול ב"ר שמואל שאול שעלה ב-1608 שס"ח להפיץ ספר תורת הבית שנכתב
ע"י הרשב"א והוא הדפיס אותו בוויניציאה ועסק בהפצתו