אינגלע
זאב שחף
צבענו את החתול, אחרי שפיצ'ו-השמן קרא את הספר על כלבם של בני בסקרוויל. למעשה, לא היינו צריכים ממש לצבוע אותו, כי הוא היה שחור מלידה. רק צבענו לו עיגולים סביב העיניים, עם שפופרת של משחה ירוקה שנועדה למשוך בלילה את הג'וקים, ובאותה הזדמנות גם לקטול אותם.
החתול לא נתן את הסכמתו, וגם אוסנת, אחות של אמנון, לא הייתה מרוצה וכל הזמן בלבלה את המוח, שהצבע צורב לחתול. אמרנו לה וגם לחתול שישתקו. לא שזה עזר, אבל לפחות היא נעלבה ונטשה אותנו. פאייס אמר שזה צער-בעלי-חיים. לא בגלל שהוא באמת חשב ככה, אלא מפני שהוא אדוק (בעצם, השם שלו היה שעיה, אבל בגלל הפאות קראנו לו פאייס). "ואדוקים צריכים להקפיד על מצוות כאלה!", סיים והשתיק את החתול בסטירה.
יומיים היה החתול סגור בלי אוכל במחסן של צוונציג שאבא שלו אינסטלטור. ביום ראשון הלכנו לצרכניה וקנינו לאקרדה, בתור פיתיון לחתול. זה היה שינוי בתכנית, כי בהתחלה, הייתה לנו כוונה לקנות נקניק פרוס ולהוסיף כמה פרוסות גבינת קשקבל, אבל פאייס התנגד ואמר שאם ככה, הוא יוצא מן העניין. הוא לא ייתן לערבב חלבי ובשרי. אמרנו לו שהוא גם צודק וגם צדיק.
הקיצור, לקחנו את הלאקרדה, שהיה לה ריח שהתפשט בכל השיכון, למרות שהייתה עטופה היטב בנייר פרגמנט, ופיזרנו חתיכות קטנות על הגדרות לאורך רחוב מורדי-הגטאות,
חיכינו חיכינו וכשהחשיך לקחנו מקלעת גומי וירינו אבן בכל פנס רחוב, עד שנשתררה אפלה גמורה. חושך מצריים.
אמנון, שהיה כבר בר-מצווה ולכן היה לו שעון, הודיע לנו שעכשיו כבר לילה. הוא הכניס שתי אצבעות אל פיו ושרק. וכשאמנון שורק, אפשר לשמוע אותו לא רק בשכונה, אלא אולי בקצה רחוב גבע. השריקה הייתה סימן לצוונציג לפתוח את דלת המחסן ולשחרר את החתול.
אבל, לא קרה דבר. אמרנו לצביקי-של-אימש'לו, שהיה קטן אבל זריז, שיילך לברר. מסתבר שאבא של צוונציג היה מרוגז ומעוצבן בגלל "היללות של איזה חתול בשכונה", שהוא תפס עצבים, וכרגיל הוא הוריד את החגורה ונתן לבן שלו "קצת חינוך". צביקי-של אימש'לו חזר עם הבשורה ולא ידענו מה לעשות כי המפתח למחסן נמצא אצל צוונציג.
אמנון שהוא, כמו שאמרנו, כבר אחרי בר-מצווה, ובדיוק מתחלף לו הקול, לקח על עצמו את המשימה לדפוק בדלת של צוונציג ולהגיד בקול עבה שהתפוצץ צינור על יד הצרכנייה ושיבוא מיד לתקן. האימא, גם ככה עצבנית כל היום, בגלל הגרמנים, ובלילה היא צועקת מתוך שינה, גם בגלל הגרמנים, והיא בדיוק התעוררה. אבא של צוונציג שמח לצאת מהבית. וכך הייתה הזדמנות לצוונציג לשחרר את החתול המורעב. זה זינק החוצה, והלך בעקבות הריח של הלאקרדה, כשהוא מזהה בלי בעיה את כל המקומות שהנחנו אותה.
למחרת כולם דיברו על החשיכה בשכונה והיו כאלה שנשבעו שממש ממש ברחוב שלנו נראו זוג עיניים ירוקות זוהרות, עוברות מחצר לחצר, מתעכבות ליד כל בית וממשיכות הלאה. פיאלקוב העגלון עמד בבוקר בכניסה לצרכניה וכולם סביבו. הוא סיפר שכאשר ראה את התופעה המוזרה מתקרבת בחשיכה אל הבית שלו, רץ והביא את השוט שלו, והצליף ככה בחושך ואז נשמעה יללה איומה ("כמו בספר ההוא על הכלב של בסקרוויל", לחש פיצ'ו-השמן). אשתו הוסיפה שהיא כמעט קיבלה "התקפה של לב".
שטייגר הזקן, שכולם קראו לו "הרב", הבין בדיוק את העניין, וכעס עלינו מאוד ואמר שצער-בעלי-חיים חמור יותר מצרות שעושים לבני אדם. ושטייגר, אתם יודעים, הוא ממש צדיק וסיפרו עליו שהוא כבר מזמן היה צריך למות. וגם שהוא כבר עלה פעם אחת לשמיים, וכשהמלאך בכניסה הראה לו עם היד ככה, את הדרך לגן-עדן, וסיפר לו ששם כל היום לא עושים כלום, רק אוכלים ושותים, שטייגר אמר: "תודה! זה לא בשבילי! אני לא נכנס למקום של בטלנים!". והוא חזר לשכונה.
בנתיים שמענו איך אימא שלי קוראת לי בקול. הלכנו כולנו. וכשאימא ראתה את כל החבורה, היא אמרה לכולם ללכת אל הברז בחצר ולרחוץ ידיים. והורידה מהחבל את מפת השעוונית, ופרסה על השולחן תחת העץ-תות. כולנו התיישבנו כמו ילדים טובים. אימא הביאה מגש גדול עם כיכר לחם עגולה, חתוכה לפרוסות וצנצנת ריבת אסקדיניות שזה השסק של פעם. והיא התרתה בנו: "לא להתנפל!". רק אמרה וכבר כולם הסתערו על הלחם כי לפרוסה שנחתכה מלחם עגול, יש שני צדדים והם לא שווים בגודלם, כך שאם אתה רוצה יותר ריבה, תשים את הפרוסה עם הצד הגדול למעלה. רק פאייס פיספס, כי הוא, לפי החוקים של האדוקים, צריך להגיד בשקט איזו ברכה או תפילה לפני האוכל.
וככה עשינו חיים, כלומר אימא הביאה קנקן גדול עם מיץ פטל וכל אחד שתה כמה שהוא רצה. רק פיצ'ו-השמן הלך אל אימא שלי לבקש עוד פרוסה ואימ'שלי נתנה לו אבל הוסיפה שהוא חופר לעצמו את הקבר עם הלסת שלו. ואף אחד לא הבין את זה.
למחרת באנו ללימודים לבושים יפה כי הולכים לראות 'סרט חינוכי על תיבת-נוח', בקולנוע "שרון". קודם המורה הסבירה לנו מהו תסריט, מהי עלילה ובעיקר מהו 'גיבור הסרט'.
לא את הכול אפשר היה להבין, כי רוב הדיבורים היו על דברים יותר חשובים, כמו: איך להתנהג ושלא נבייש את הכיתה ואת בית-הספר ושאסור להכניס לאולם אוכל ושילדים מחונכים יושבים יפה. "וחוץ מזה", הזהירה המורה, "אף אחד לא מתחמק אל דוכן ה'מן האמריקאי' (כך קראו פעם לפופ-קורן), של אדון פדר! מובן?"
ההליכה לקולנוע הייתה כמו תהלוכה של יום-העצמאות. המון ילדים וגם כמה אימהות, למשל אימא של צוונציג. והיה בדרך המון רעש וצעקות. המון מכוניות. וגם שוטר שעמד בהתחלת רחוב גבע ועצר את התנועה בתנועות ידיים ושריקות במשרוקית.
השוטר הזה היה אבא של פיצ'ו-השמן והם ממש דומים, רק שהאבא גדול בכמה מיספרים.
האבא ראה אותנו ואמר למורה: "הלו! גיברת!", ועשה לנו פרוטקציה והעביר אותנו לפני הילדים של בית-ספר 'איתמר'. וגם, ככה בשקט, הוציא מהכיס סוכריות ונתן לפיצ'ו.
הסרט עשה לנו בלבול בראש, ולא יכולנו להבין למה נוח נקרא "גיבור" הסרט, אם הוא מגיע בקושי לברכיים של הפיל, למשל, כשבקולנוע הזה ממש, ראינו לא מזמן את טרזן, שהיו לו שרירים אולי פי עשר יותר מנוח, ואף אחד לא אמר שהוא גיבור, כי אצלו, ממש רואים את זה. האמת, אפילו אבא של פיצ'ו נראה יותר גיבור מנוח של התיבה.
צביקי-של-אימש'לו, היה היחיד בתוך החושך של הקולנוע, שפחד מן האריה עם הפה העצום וכל השיניים הענקיות-הצהובות. וכשנשמעה השאגה, הוא צעק: "אימאל'ה!!".
ופיצ'ו-השמן, שאין לו הרבה סבלנות, אמר בקול רם: "נמאס לשמוע! אולי פעם אחת תצעק: "אבאל'ה?!".
ונהיה פתאום שקט. וגם החיות בסרט השתתקו. ונדמה לי שגם נוח עשה עם האצבע סימן לחיות לעצור ולא לעלות לתיבה.
ולמה? כי כולם יודעים שלצביקי-של-אימש'לו, אין אבא. ואף אחד לא יודע כלום בעניין הזה. ופעם היה לי ריב עם אימא שלי, ששאלתי אותה, והיא התרגזה עלי. ככה שכולנו לא יודעים. פאייס אמר פעם שאולי הוא מת. אמנון, חושב שהוא בכלל איזה עבריין שברח מהארץ עם דולרים אמריקאיים. לפיצ'ו-השמן, שקורא ספרים כל הזמן, היה רעיון, מה שנקרא 'אורגינלי': האבא של צביקי הוא בעצם משוגע. והוא מאושפז בפרדסיה, שזה שם של בית-משוגעים.
למחרת בערב, כשהתאספנו אחרי הצרכנייה, שאל אמנון את צביקי-של-אימש'לו: "תגיד ת'אמת! איפה אבא שלך?"
צביקי-של-אימש'לו, נהיו לו דמעות בעיניים ולפי הנשימות שלו אפשר היה לחשוב שהוא מתעלף. אמנון תפס לו בכתף ואמר, ככה קצת בשקט: "עזוב! זה לא חשוב!".
וצביקי אמר, בקול של בכי: "אני לא יודע!".
"מה זה, לא יודע?", התעקש פאייס.
צביקי-של-אימש'לו הסתכל על המעגל של העיניים סביב ונכנע.
"לפני הרבה זמן, עוד לפני שבאנו אל השכונה, הם רבו", אמר בלחש, "היו צעקות. אימש'לי אמרה שהיא לא יכולה לסבול. אני לא יודע מה. והוא הרים אותי בידיים. נתן לי נשיקה ואמר: "אינגלע". כך הוא היה קורא לי, ואחר כך יצא וסגר את הדלת ככה בדפיקה. וזהו!. יותר לא ראיתי אותו".
וכשהוא גמר לדבר, ראינו פתאום שהעיניים שלו נעשות גדולות ובפה שלו יש לו צעקה שלא יוצאת. והוא מצביע עם יד רועדת על הגדר של פוליאקוב העגלון.
ואנחנו כולנו ראינו שני עיגולים ירוקים מפחידים. עד שאמנון התחיל לצחוק: "זה החתול! שכחתם?".
למחרת כבר שכחנו את כל העניין, כי הייתה חדשה מסעירה וגם דיברו על זה בצרכניה: אנשים מספרים שמישהו מתגנב בלילות, בין החצרות. אהרוני, המנהל של הצרכניה, אמר שצריך להביא כלבים. פוליאקוב העגלון הסכים איתו. אבל אימא של צוונציג אמרה שאין בכלל מה לדבר על זה. היא ראתה מספיק כלבים אצל הגרמנים.
"מה שנשאר לעשות", אמר אהרוני, "זה לפקוח עיניים!".
אחרי כמה ימים, כשהתאספנו אחרי הצרכניה, אמר פאייס לצביקי-של-אימש'לו: "תעשה טובה, לך תקנה לי צ'ינגה (כך קראו פעם למסטיק), ותגיד לאהרוני שירשום את זה על הכרטיס שלנו!".
כשצביקי הלך, כינס אותנו פאייס ואמר בלחש: "הדמות הזאת, שמדברים עליה, מציצה כל ערב לחדר שצביקי ישן שם. אני הרי גר ממול".
נשתררה שתיקה.
"מה עושים?", שאל צוונציג.
החלטנו לעשות 'מארב' כמו שפיצ'ו-השמן קרא לזה, אבל בלי לספר לצביקי-של-אימש'לו, כמובן. מה זה מארב? זה אומר, שאנחנו צריכים לצבוע את הפנים עם פחם ולהתגנב בשקט. ובאמת התגנבנו ונכנסנו למחסן שנמצא קרוב לחלון של צביקי. ושמענו את אימא שלו שואלת אם הוא רוצה סנדוויץ-לאקרדה לארוחת- ערב. ואחר כך הוא ישב על החלון והניח שם את הצלחת עם הסנדוויץ. ועכשיו שמענו רעש בין המחסן לחלון. וראינו פרצוף שחור עם עיניים ירוקות מזנק אל הצלחת. וצביקי צעק: "אימאל'ה!".
ופתאום ראינו צללית של איש קופץ ומרים את צביקי ואומר לו: "אינגלע!".