אל תלכו להרי גרינטל
אל תלכו להרי גרינטל,
שימרו את העצב בלבבות.
אל תלכו להרי גרינטל,
בל תוסיפו אכזבות.
זיכרו כי היו ימים בם ראינום
כהררי האוורסט! לא פחות.
היום שם בניני קומות
ואין זכר לפסגות.
אל תלכו אל הרי גרינטל,
ניצרו בלב את הזיכרונות.
קטנים היינו וכשלמדנו:
"וראשו מגיע השמימה"
אז על הרי גרינטל חשבנו.
כיום מלון כרמל מסמן את הגובה
ומחר יבנו עוד יותר.
וגינה יכינו, עם פטוניות, ורדים
וגם עץ דקל.
אבל אנו נראה בם נוריות,
צבעונים ועץ אשל.
והיום
את המצוק המפחיד, שאימהותינו התריעו מפניו
צובעים מצנחים ססגוניים.
והעמק, אותו קישטו חיילים בהבזקי אש חיה,
מנוקד כיום בארגמן האירוסים.
מחנה דורה הפך לשכונה
ומוזיאון גולדמינץ – למלון חיילים.
אל תלכו אל הרי גרינטל,
ניצרו בלב את אותם הימים
היו שנים בהן נוסף לגרינטל הר הזבל.
כיום טיילת ירוקה ופינות נוי.
פעם, חיילים בריטיים שוטטו בחוף
בחיפוש מעפילים.
כיום חיילי ווינגייט במרדף אחר הכושר.
פעם, אנשי מחתרת התאמנו כאן
וסרג'נטים הסתירו כאן.
כיום נכדיהם הכשירו כאן מגרש
ומתאמנים בכדורגל.
ודברים השתנו.
והנוף שינה גווניו. וההיסטוריה שלא נרשמה,
שוקעת בתהום השיכחה.
כי כך דרכו של העולם:
כל שאינו מונצח בפיזמון,
נדון למחיקה מספר דברי הימים.