לפני שהמציאו את המילה: צ'חצ'חים
זאב שחף
אדון תמם קנה את הצריף הפיני, לפני יותר משלושים שנה, ב - 2791. למעשה, לא שילם בכסף אלא קנה לבעל הצריף, אדון מלכי, דירה בעיר, תמורת השטח. וכשהתפנה המקום בנה שם בית מלאכה למצבות. עכשיו הולכים להרוס את המקום. לא שצריך לדאוג בקשר לפרנסתה של אדון תמם, חלילה. זה תמיד תהיה לו פרנסה. אבל אותי מדאיג מה שנקרא בעברית יפה: "תהום הנשייה". בשכונת הצריפים הפיניים גרו חלק מתושבי העיר, והאנשים האלה הרי חיו שם. עם שמחות ועצב ועם חיים קשים בארץ חדשה.
והנה, יום אחד תופסת אותי גברת אחת בעיר, והיא אומרת: "ראיתי אותך, אתמול אחרי הצהריים, עומד ומצלם את הצ'ריף של תמם. בדיוק חז'רתי מאז'כרה בבית-העלמין. בשביל מה צילמת?"
בונים שם שכונה, עניתי, והולכים להרוס את המקום.
"חבל", היא ממשיכה, "אנחנו, כשהיינו ילדים גרנו פה!"
יש לך, אני שואל, איזה מזכרות מהתקופה ההיא?
"תבוא אצלי בבית. מה שנשאר לי ז'ה רק סיפורים!".
הלכתי אליה.
שתינו תה עם בוטנים וזנגביל, שרק הטריפוליטאים יודעים לעשות, ושיש לזה ריח וטעם גן-עדן. וגברת כמיסה עשתה את זה כמו בחוץ-לארץ. באמת משהו!
ישבנו בכורסאות פרחוניות, והיא אומרת: "התקדמנו הרבה, מאז!".
איך זה היה לגור שם? אני שואל.
"האמת, אני יגיד לך, הייתי ילדה, אולי בת שבע-עשרה. עברו כבר איזה --40 שנה, אם לא יותר. לא היה חשמל, וגז', גם כן לא. היינו מבשלים על פתילייה של נפט. וכביסה היינו עושים על מדורה בחצר. והאור היה ממנורה של נפט. ורהיטים, בכלל לא היה..."
והיא קמה, הלכה אל הארון, הוציאה קופסה קשורה, ומראה לי תמונות של ההורים שלה. אבל התמונות היו עוד משם, מחוץ לארץ. כמו שהיו מצלמים פעם: זוג מאושר, בחתונה, בשחור לבן, מסביב כזה תפאורה של מלאכים. ותמונה אחרת של אבא שלה, במדי צבא.
איזה צבא זה? אני שואל.
"אני לא יודעת! אולי הצבא האיטלקי, אני חושבת".
ומה עם תמונות מן השכונה של הצריפים הפיניים?
"אה? שם לא היה לאף אחד כסף בשביל להצטלם".
היא לקחה את הספל תה שהתרוקן ושאלה בקול אימהי אם לא קר לי עם שרוולים כאלה קצרים. אחר כך הוציאה תמונה מטושטשת של קהל צפוף, מול במה, משהו בנוסח הבחירות.
"ז'ה", היא אומרת, "חילק לנו טהראני הפרסי, שהיום קוראים לו טירן. הוא היה מהמפלגה".
אני שואל על עבודה, ואוכל, ובגדים.
"עבודה, בקושי היה. היו קוראים לזה עבודת-דחק. בגדים זה שטויות. לא היה אז אופנה ומודה! מה שלבש הילד הגדול, היו נותנים אחר כך לקטן יותר. וכולם הלכו יחפים, בלי נעליים. חוץ משבת. ואוכל... מי שהיה חרוץ, כמו אימא שלי, ז'יכרונה לברכה, היה לו מספיק. למשל, אני יביא לך דוגמא: אבא שלי היה מבקש בשוק, שזה אני חושבת היה איפה שהיום הקניון, הוא היה מבקש קצת גרעינים של קלאבאסה, (דלעת). ז'ה ירק מיוחד לעניים. אתה שם באדמה גרעין כזה קטן, ואחרי כמה ז'מן יוצאת לך כזאת קלאבאסה, אולי עשרים קילו. ותעשה מזה מרק, וקציצות ופשטידה, שאז עוד לא ידעו להגיד את המילה בכלל. ואימא שלי, והשכנות גם, היו ז'ורעות בצל וצנונית ותפוחי אדמה. ואבטיח, לא היו ז'ורקים את הגרעינים שלו. חראם! ז'ה טוב לז'רוע לשנה הבאה. וככה היינו אוכלים הרבה דברים שגדלו בגינה. וגם נשארו קצת מהעצים של הערבים..."
על זה בדיוק רציתי לשאול.
"היה כאן, לפני שעשו את הצריפים, כפר ערבי. אולי כמה בתים, אבל מה, סיפרו לנו שסתמו להם את המים שלהם, אז הם הסתלקו מכאן. מה שנשאר, ז'ה העצים. עץ ז'ית ורימונים, והיה עץ תות גדול. מה ז'ה גדול? כל הילדים היו מטפסים עליו..."
איך הייתה הדירה?
"ז'ה דירה, ז'ה? אמרתי לך, זה היה צריף! היה מטבח קטן, וחדר, שכולם ישנו שם, והבית-שימוש, תסלח לי, ז'ה היה בחוץ. כמו פרימיטיבים. כן..", היא מתחילה להצטחק, "לא היה שם קירמיקה וחרסינות, בכלל".
אם היית צריכה, אני שואל, לצייר את השכונה, איך היא הייתה נראית?
גברת כמיסה מתפקעת מצחוק. ואחר כך היא נרגעת, מנגבת את העיניים, הולכת למטבח ומביאה עוגיות דבש.
אני לא אוכל כאלה, זה נדבק לי בשיניים, אמרתי לה.
"תאכל! תאכל!, ז'ה עושה שמחה בבטן".
אחר כך היא ממשיכה: "אם אני הייתי יודעת לצייר... אני בטח הייתי הולכת להיות מורה. אבל באמת, אני יגיד לך. הציור היה כאלה הרבה צריפים, עם צ'בע צ'הוב, אני חושבת. עם דרכים של חול, שבחורף זה בוץ. ולא היה רדיו בכלל. רק היינו שומעים את גואטה החזן שהיה שר כל היום, גם אם לא היה שבת".
וכאן היא משתתקת, שוקעת בכורסא, מציירת בדמיונה את הציור שביקשתי: "מצריף אחד אל השני היה חבלים של כביסה. ומתחת לגג של המרפסת, היה קשור חבילה של שום, גם נגד עיין-הרע וגם בשביל שיתייבש. וגם חוט עם פילפל, בשביל פילפיל-שומה. ולכל אחד, על הגג, כמו שאמרתי לך, הייתה מתייבשת הקלאבאסה. ועל הקיר היה מסמרים בשביל הפאיילה, שהייתה מפח, כי עוד לא היו מודרנים ולא היה פלסטיק. וגם היה תלוי על יד זה הקרש-כביסה, שאולי אתה בכלל לא יודע מה ז'ה".
למה על הקיר? אני שואל.
"כי לא היו ארונות ולא מחסן וגם לא בוידעם, כמו שהיום! ואם היית מכניס הביתה, לא היה מקום לישון. והיה אחד שהיה לו חמור, שבקיץ היה מעיר את כולם. ובכל חצר היו תרנגולות, בשביל הביצים. ומי שהיה לו כסף, היה מגדל ברווז'ים, כאלה שחורים, שהם אוכלים את כל הזבל, ולא עולה להחז'יק אותם".
היה טוב שם?
"כל אחד יגיד לך שהיה טוב פעם. אבל האמת? בהתחלה כולם היו אותו דבר. אחר כך היה כמו התחרות, מי ייצא משם לבית נורמלי. ומי הצליח? ז'ה שהיו לו ילדים גדולים, שיש להם הרבה כוח לעבוד ולעשות כסף. וגם מי שהיה במפלגה, אבל אני לא רוצה לדבר על ז'ה".
והיא שותקת קצת ואחר כך אומרת: "ועוד לא הייתה המילה הז'ותי: צ'חצ'חים!", ובמשפט הזה היה הרבה עצב ועלבון.
לפני שיצאתי, שאלתי אם היא רוצה תצלום של הצריף.
"אני, אם אתה שואל, הייתי רוצה ללכת לראות את הצריף הזה, לפני שיהרסו אותו!", אמרה במין תחינה כאילו מבקשת רחמים. נסענו לצריף של תמם. המבנה והחצר מלאים מצבות. חלקן יוצב אולי לזכר אנשים שהתגוררו בצריפים הפיניים.
גברת כמיסה לא ראתה מצבות. היא שוטטה בין לוחות השייש, בעיניים מצועפות, רואה עולם אחר.
לא דיברתי.
בסוף היא הוציאה מתחת לשעון-היד מטפחת קטנה וניגבה היטב את המשקפיים עבי-העדשות.
שאלתי אותה אם היא רוצה להצטלם על רקע הצריף.
"בשום אופן לא!", התקוממה, "ז'ה הכל מת עכשיו כאן. אני יש לי בראש תמונה אחרת! ז'ה יקלקל לי את הז'יכרון!". נסענו חזרה העירה. גברת כמיסה לא הוציאה הגה, בגלל שהקשיבה לקולות הברווזים, (של אלה שהיה להם כסף), ותרנגולות ונעירת חמור. ובין הצריפים מתגלגל קולו של גואטה החזן, אפילו שלא שבת היום.
=========================================
אפילוג:
תלמידי בי"ס 'מורשת זבולון' נטלו על עצמם את אימוץ הצריף הפיני, במסגרת אירועי שנת ה-75 לנתניה
עמל רב הושקע בתכניות לימוד ואיסוף החומר
בינואר 2004 הצית מישהו את הצריף. התצלום מראה את המקום לאחר השריפה
