הברוש של פרימן

זאב שחף

   יושקו עלה לארץ יחד עם אמא שלי. שניהם היו קרובי משפחה ושניהם היו ציונים. מוצאם היה בכפר קטן ליד גבול הונגריה. ושפת האם שלהם, ההונגרית, והיא לכל הדעות שפה שאין דומה לה. בכפר הקטן בו נולדו השניים, חיו כשלושים משפחות יהודיות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, עבדו והתפרנסו בכבוד. הם סלדו מיהודים חרדים הן בענייני דת והשקפה והן בהופעה החיצונית. בית-ספר תיכון לא היה בכפר, על כן נשלחו הבוגרים אל  גלנטה, העיר הגדולה שבה ניתן היה להרחיב את ההשכלה  לתחומי תרבות מגוונים. שם גם פגשו יהודים צעירים ממקומות אחרים שהתארגנו ועסקו בעיקר באפשרויות העלייה לפלסטינה. והנה הוכרז שם, בפלסטינה על קיום המכביה השניה. הייתה זו הזדמנות פז לתפוס טרמפ על האירוע. הם נרשמו כספורטאים  נציגי הונגריה. הדבר היה בשנת 1932. עם תום המכביה, נפרדו דרכיהם.

 יושקו, שאהב מילדותו לפרק כל חפץ המכיל ברגים, מצא עבודה כמכונאי במפעל "פרימן" בנתניה. המפעל עסק בייצור שימורים, במיוחד מלפפונים חמוצים. אמא שלי, שנחונה במרץ בלתי נלאה, החליטה ללמוד גרמנית. לצורך זה החלה לעבוד ב"משק בית", משמע, ניקיון ותחזוקה של בית אצל משפחה דוברת גרמנית. החלום שלה היה ללמוד באוניברסיטה. ובאותם ימים מרכז היידע והמדע היו  בגרמניה. עם הזמן, הוכיח יושקו מיומנות רבה, ועל כן הועלה בדרגה ויכול היה לחסוך סכום שאיפשר לו, (יחד עם הלוואה בבנק-קופת העובד-הלאומי), לרכוש חלקת קרקע במושב רמת-טיומקין. החלקה הייתה גדולה ונרחבת ומחירה היה נמוך בגלל המרחק ממרכז "המושבה", כך כינו את מרכז העיר.

 ברבות הימים הצטרף המושב לעיר נתניה ונבלע בה. עם הזמן נשא  יושקו אישה שהצטיינה בכמה וכמה תכונות: היא הייתה גבוהת-קומה הרבה יותר מיושקו. היה לה גם פה גדול  מפיק מרגליות רכילאיות והיא גם הצטיינה בבישול מאכל אחד בלבד: איקרה. זהו מין תבשיל של ביצי דגים.

  במפעל 'פרימן' התנהלה העבודה בשיגרה. אחת למספר ימים הייתה השיגרה מופרת בצעקה: "מכסה! זהירות!". ועניין זה נסך על יושקו דיכאון, שכאן מדובר על פיקוח נפש. והדבר היה בתחום התמחותו:  לקופסת המלפפונים. מדי פעם, עקב כשל טכני, היה מכסה כזה מסתחרר, ניתז מן המכונה ועושה דרכו בחלל אולם המפעל. והקריאה שהזכרנו קודם, נועדה להזהיר את העובדים באולם. ביום שישי אחד, שנפל במקרה על ט"ו בשבט, אמא שלי באה לבקר את יושקו בעבודה. כשהיא קראה בשמו,  הוא נפנה מן המכונה, ואז ניתז מכסה-פח באוויר.יושקו הרים אינסטינקטיבית את ידו, לעצור...

האירוע נסתיים באובדן אצבע.

הדוקטור פרנק, שנקרא לעזור, הגיע אל המפעל. בדק, חבש ואמר בעצב ש"אין מה לעשות, למרבה הצער!".

  נותרה השאלה: מה עושים עם האצבע הקטועה? הרב וורנר, היחיד שיכול היה לפסוק הלכה, היה במקווה. ולכן, כדי לסיים איכשהו את הפרשה, הציע דוקטור פרנק לטמון את האצבע הקטועה באדמה. וכך אמנם נעשה. ליד הקיר היו מונחים עציצים עם שתילי עצים, מתנת המפעל לעובדים. העציץ עם שמו של יושקו, הוצב במקום בו נטמנה האצבע. האצבע והברוש הצעיר נותרו במקומם שכן יושקו היה בחופשת מחלה. ביום  ראשון פנה ד"ר פרנק אל הרב וביקש לדעת מה דינה של האצבע. ענה לו הרב: "אין דבר! ינקה האיש את  אוזניו באצבע אחרת!". וכך נותרה האצבע בקרקע ומעליה שתיל של ברוש.

 מטבע הדברים, איש לא דרך ולא פגע בשתיל. השומר גם דאג להשקייה וטיפוח, כך שהעץ גדל והתפתח. כאשר שב יושקו לעבודה, כבר השתרש הברוש הצעיר. אגב, יושקו לא בזבז את חופשתו: בקצה החצר שלו, במחסן, הוא הרכיב מנוע, אותו  חיבר ל"סבל" של האופניים ומכאן ואילך היה לאטרקציה של העיר: אופניים עם מנוע. כל מה שסיפרנו כאן, בא להסביר את את הישרדותו של הברוש, שנותר שלם הרבה מעבר לימיו של "בעליו".

 הוא זכה לראות בסגירת המפעל והעברתו לרמת-גן. משך שנים רבות עמד המבנה פרוץ וריק, עד שבשנים האחרונות הפך שטח המפעל לשעבר, למגרש למכירת מכוניות. והעץ עדיין עומד. מן הסתם, מחר או  מחרתיים, יימכר המגרש ויוקם במקום מגדל משרדים. מה יהיה גורל הברוש? מן הסתם יילך בדרך כל הארץ.