אבו-שוּוָארבּ
זאב שחף
אבו-שוּוָארבּ היה ענק. יש אומרים כי היה גדול אפילו מאבו-ג'ילדה, השודד המפורסם. היה לו לאבו-שוּוָארבּ השפם הכי גדול
בסביבה. בכל הכפרים באיזור ידעו כי אין שפם גדול, סבוך, מפואר ועשיר כשפמו של אבו-שוּוָארבּ. מספרים שעד הר-הדרוזים
הגיע שמעו של השפם הזה. בימי שישי, כשאבו-שוּוָארבּ היה מגיע לשוק של טול-כרם, היו כולם מפנים לו מקום של כבוד.
אירביל, הסנדלר המהולל של טול-כרם, היה מספר שנדרשו עורות של שני כבשים, ועוד טלה, כדי לתפור לאבו-שוּוָארבּ זוג
סנדלים. וכשהביאו לו מדמשק את הבד לתפירת הג'לאביה, כרע החמור בתחילת הדרך והיה צורך להעמיס את
הבד על גמל. ובל נשכח את הזונאר (חגורה), שגובי המיסים היו משתמשים בה למדידת רוחב השדות.
מידותיו הגדולות לא איפשרו לו לרכב על אופניים. לכן נסעו אבו-שוּוָארבּ ואביו לאירביד, למפעל שמייצר קונסטרוקציות עגולות
לכיפות של מסגדים. לאחר שלושה ימים שבו אל אום-חאלד כשכל הכפר מתלווה אליהם, בתהלוכה חגיגית וכולם משתאים
למראה המופלא של הענק והאופניים הענקיים.
והיה פעם מקרה, על החוף במפרץ א-זאוויה (היום מפרץ בלו-ביי): סאמקאת-אל-קאריש (כריש) הסתבך ברשתות הדייגים
ואחד מהם גם איבד אצבע. ירד אבו-שוּוָארבּ אל החוף, נתן לכריש סטירת לחי מצלצלת והשליך אותו חזרה לים, כדי שיזהיר
את חבריו הכרישים הרשעים, להתרחק מחופי אום-חאלד ורצוי מחופי פלסטינה בכלל.
ועוד מספרים שפעם, כאשר חלה אבו-שוּוָארבּ והצטנן, עמד ליד הג'ומז (השיקמה של נתניה) והתעטש כדי כך, שכולם חששו
שמתרגשת ובאה עליהם סופת רעמים, עד שדוקטור בקמן, שערך אצלו ביקור יצא אל המרפסת להרגיע אותם ואמר: "אבו-
שוּוָארבּ, עאנדו גריפה (יש לו שפעת)!".
והאנשים אמרו: "מאברוק!".
(כאן אולי המקום להעיר כי אין אמת בשמועה שהשיקמה נסדקה באותו ארוע).
האינגליזים לא הכירו את אבו-שווארב ולא נתנו לו כבוד. וביום בו שקעה מכוניתו של הקולונל האינגליזי וויקפילד, בדיונות ליד
ואדי-פאליק, רק אז הכירו בכישוריו.
מה היה?
הביאו חמור – לא הצליח. הביאו גמל. משך משך משך – לא הצליח. הביאו את אבו-שוּוָארבּ. התכופף. הציץ מתחת לאוטו.
הזדקף. ירק לתוך כפות ידיו. חיכך אותן זו בזו, משך בקלות את האוטו והוציא אותו מן החול. מחא הקולונל האנגלי כפיים (כי
פחד ללחוץ לאבו-שוּוָארבּ את היד) והבטיח כי ימצא דרך לגמול לו. אבו-שוּוָארבּ ענה: "שוקראן! (תודה). לא סריך!", והלך
לדרכו.
והנה, יום אחד עבר באום-חאלד סארקת אל כאוכב, או בעברית "קרקס הכוכב", בדרכו ליפו. שיירה ארוכה של עגלות ססגוניות
עם נערות-רקדניות-לולייניות, בלבוש צעקני צבעוני. סוסי- פוני, כלוב עם קופים. וגם עגלה מכוסה בבד, שמדי פעם נשמעו
ממנה שאגות מפחידות.
תושבי הכפר התקבצו סביב השיירה, בוחנים בפליאה, בעיניים גדולות, את הגמד האיטלקי עם כובע הליצן. את האישה
הבולגרית עם הזקן וגם את מגדת-העתידות הצועניה, בעלת העיניים החודרות ומטילות אימה וקללה, על כתפה זיקית ירוקה
בעזרתה היא קובעת גורלות.
ובתוך קהל הסקרנים בלט במידותיו אבו-שוּוָארבּ. גם מנהל הקרקס הבחין בו, שכן לא ניתן היה להתעלם ממידותיו המופלגות.
סיימו להשקות את הסוסים בבאר של הכפר, (עד ימינו אלה נותר הדקל שליד הבאר, והוא מצוי במגרש המשחקים של 'שיכון
סלע'). ונפשו של אבו-שוּוָארבּ יצאה אל חגיגת הצבעים של הקרקס והוא התפלל בליבו לנס: מי ייתן ואוכל להצטרף לקרקס.
והנה, קלט את מבטו של המנהל והאיש ניגש אליו והציע לו להצטרף. לאחר משא ומתן בדבר המשרה, לחצו ידיים (בזהירות),
והשיירה עשתה דרכה מערבה, אל תוך העיר. עברו ליד מפעל "פרימזון", משמאלם ובית-ראשיד מימינם.
והימים ימי חודש ניסן ובעיר ניכרו ההכנות לפסח. ובכל מקום עברו נערים ערביים קוראים בקול: "איילם-כיילם! איילם-
כיילם!". (כלומר: הכשרת כלים לפסח), על כתפיהם שק ועל אוזנם השמאלית עיפרון-קופי, בו כותבים בצבע סגול שאינו נמחק.
"אלה", הסביר אבו-שוּוָארבּ, "לקראת חג הפסח, אוספים את כלי-האוכל ומטבילים אותם בחבית של מים רותחים, לפי המנהג
של שכנינו היהודים!. עכשיו, הבה נרד ב-טאריק-ראיסייה, ברחוב הראשי".
אבו-שוּוָארבּ, עם אופני-הענק שלו הוביל את השיירה ברחוב הרברט סמואל, וזו עצרה ב"תנובה" ללגימת גזוז וכמה מן
העגלונים חמקו אל קפה "יקיר" לשתייה בהיחבא של "וואן-בוטל-בירה". כשהעגלות חונות בשורה במקום בו יקום בעתיד רח'
גד מכנס. ומכאן ירדו במתלול המצוק אל שפת-הים.
באותם זמנים, יש להזכיר, עדיין לא הוקם סכר אסואן, ועם תחילת החמסינים הנילוס גרף בדרכו ענפים, פירות ופגרי בעלי חיים,
אותם פיזר בחופי מזרח הים-התיכון. על כן, כאשר חבורת הקרקס נכנסה אל המים, והשתעשעה בהטלת בננות, קליפות
אבטיח ואגוזי-קוקוס, זה על זה, איש לא שם ליבו לגושי הג'לי הכחלחלים המפוזרים סביב במים. ועם הגלים נוספו עוד ועוד
מדוזות. תחילה קטנות, ואחר כך הביא גל גדול את המדוזות הגדולות, כעין מטריית תכלת. והגדולה ביותר נדבקה אל אחוריו
של האיש הגדול ביותר בחבורה, הוא אבו-שוּוָארבּ.
צעקת הכאב שלו הייתה בעוצמה כזו, שמאז המדוזות נזהרות מחוף נתניה (ואם בכל זאת יש מדוזות ספורות, ככל הנראה הן
סובלות משמיעה לקויה, כך שלא הגיע הסיפור לאוזניהן).
ואיך נסתיים העניין של אבו-שוּוָארבּ והאופניים?
ובכן, הוא מימש היטב את התיאור "כחץ מקשת" ויתכן שאם לא היה בורח עם אחוריים חרוכים עד טול-כארם, ניתן היה להכין
אותו כעבור שנה, לתחרויות של המכבייה השניה.