אבו-ג'ילדה

זאב שחף

מספרים על אבו-ג'ילדה, שבגיל שש כאבה לו שן והיה צורך לעקור אותה. הוא עשה כמקובל באותה תקופה: 

קשר בחוט תפירה את השן אל ידית הדלת, סגר את הדלת, והופ... הדלת נעקרה ממקומה. עוד מספרים עליו

 שהרים לבדו  את האבן בבית-הבד של הכפר, כאשר שור משתולל הפיל אותה, והדבר היה, כשאבו-ג'ילדה היה 

 בן שלוש עשרה בלבד. אם כן, אבו-ג'ילדה הראה בצעירותו, כוח יוצא דופן.

כשהתבגר, היה מזלזל בכבודם של הזקנים, חדל להופיע לתפילה במסגד, ביום-אל-ג'ומעה (יום שישh), ואפילו 

לא קיבל עליו את דינו של הקאדי, הוא השופט, שגזר עליו פיצויים לשכנו שחמורו נפגע בעת התערבות. היה זה 

כשצעירי הכפר התערבו עם אבו-ג'ילדה, האם אפשר להרים חמור ביד אחת.

חולשה היתה לאבו-ג'ילדה: כשבא ריח פרחים באפו, מיד היו עיניו מתחילות לדמוע והוא היה מתעטש,

וההתעטשויות היו באות זו אחר זו, ולא היו פוסקות משך מספר ימים, עד שהיה נרגע. היום אנו מכנים זאת בשם:

 אלרגיה. אולם אז, לא ידעו עדיין כיצד לטפל בבעיה כזו, לכן הובילה אותו אימו אל העיר הגדולה יפו, ושם בדק אותו

 חכים (רופא) מפורסם. החכים הודיע לאם שהילד רגיש לפרחים ואין לדבר תקנה. לכן יש להשגיח שבבית לא יהיו 

פרחים וכן לא בחצר או בקרבתה. 

אבו-ג'ילדה הפך לשונא פרחים מושבע.

אבו-ג'ילדה גדל והפך לאדם תוקפני. הוא הטיל חיתתו על כל הסביבה. במשך הזמן התקבצו סביבו כל הארחי-

פרחי באזור ונוצרה כנופיה, וזו נודעה לשימצה בכל הארץ. כנופיות שודדים היו דבר נפוץ באותה תקופה, אולם,

 הכנופיה של אבו-ג'ילדה התבלטה בעלילותיה הנועזות. אפילו החיילים הטורקיים לא העזו להתמודד עם אבו-

ג'ילדה.

אבו-ג'ילדה לא הרשה גידול פרחים בשרון. אנשיו עברו ממקום למקום ושרפו את שדות פרחי הבר ואסרו גידול

 פרחים בבתים ובחצרות. השרון נותר שומם מפרחים. כיוון שפרחים נועדו מטבעם להרחיב דעתו של האדם, -

 חדלו עם מות הפרחים גם השירים, הסיפורים והאגדות, והאנשים התהלכו עצובים. נוף השרון היה שרוף

 וכשהכפריים היו מתעוררים בבוקר, היו רק את עשן השריפות של אנשי אבו-ג'ילדה.

לימים החליט אבו-ג'ילדה לשאת אשה. אנשיו חיפשו לו נערה מתאימה. מובן שהכפריים כולם היו מאוחדים בהתנגדותם 

להשיא לו אחת מבנותיהם. אבל לא איש כאבו-ג'ילדה התקיף, יתחשב בהם. אבו-ג'ילדה חיפש נערה מיוחדת ביופיה. גונבה

 שמועה לאוזנו, שבכפר קטן, סמוך לקיסריה העתיקה, מתגוררת נערה יפיפיה, בעלתעיניים כחולות, כחול מיוחד במינו. אבי 

הנערה הוזמן אל אבו-ג'ילדה לשאת ולתת עמו על תנאי החתונה. האב הזקן סרב לבוא. הביאוהו בכוח, על כרחו. אבו-ג'ילדה 

היתרה בו שאם לא יביע הסכמתו, יצווה להלקות אותו. האב האומלל עמד בסרובו, ולאחר שקיבל את ענשו שילחוהו חזרה

 לביתו עם תאריך לחתונה, באביב הקרוב. הזקן המוכה שב לביתו וסיפר לבתו על הגורל המר המצפה לה. האמא הזקנה 

הציעה לבקש ישועה מאללה, ויחד עם זאת לפנות אל מגדת-העתידות שבכפר פארדיס. נסעה כלהמשפחה לפארדיס. 

מסר האב הזקן את התשורה, לפי המסורת, וישב לספר לה על צרתו. שמעה האשה את הסיפור ואמרה לו:

"תן לי לשוחח ביחידות עם בתך! יש לי עצה נגד החתונה עם אבו-ג'ילדה!".

הסתגרה האשה עם הנערה בחדר, ולאחר שיחה ארוכה יצאה הנערה מעודדת.

בדרך הביתה, ביקשו ההורים לדעת מה אמרה מגדת-העתידות, אך הנערה הסבירה שנאסר עליה לדבר על הענין. חלפו 

שבועות. מועד החתונה קרב. אבו-ג'ילדה שלח מדי פעם שליחים אל הכפר, ואלה מסרו בידי הנערה בדים לשימלת הכלולות

 וכן תכשיטים ומחרוזות. ואבו-ג'ילדה הגדיל לעשות: הוא ציווה לבנות גשר מעל לביצות, בכניסה לכפר. הוא אף ציווה לצבוע 

אותו בצבע כחול, כצבע עיניה של כלתו לעתיד, וגם כנגד עיין הרע.

בנתיים הגיע האביב. הארץ החלה להתכסות בירוק. פרחים צבעו את השרון בגוונים רבים. אולם אנשיו של אבו-ג'ילדה

 יצאו מיד להכחיד באש כל פרח, לפי מצוות אדונם.

יום לפני החתונה ביקשה הנערה את הסוס של אביה. האב המופתע היסס. אולם הנערה עמדה על דעתה:

"אלה ההוראות של מגדת-העתידות!".

היא נטלה את הסוס ויצאה לדרכה לבדה. בערב שבה עם צרור עטוף בבד. היא אסרה על בני הבית לגעת בצרור. את 

הצרור הרטיבה מעת לעת, ושבה ואסרה לגעת בו, או להסיר ממנו את הכיסוי.

האב והאם התהלכו מדוכאים. עיני כולם דומעות. קרובי המשפחה הביעו צערם והודיעו שייעדרו מהטקס. רק הנערה

עצמה, רוחה לא נפלה. היא ניסתה, ללא הצלחה, לעודד את הסובבים אותה:

"אללה קארים!", אמרה, "אללה גדול, ובכוחו להפר גם תכניות של גדולים ותקיפים מאבו-ג'ילדה!".

הגיע יום החתונה. כירכרה מיוחדת נשלחה אל בית הכלה. ההורים עלו עליה, שטופי דמעות. הכלה הביאה עימה את הצרור 

המסתורי, העטוף בבד לח.

כאשר הגיעו אל מקום הטקס, היה הכל כבר מוכן. הכלה והקרואים תפסו את מקומם על השטיחים שנפרשו על החול. נשמעה 

שעטת סוסים, ואבו-ג'ילדה וחבורתו נראו מרחוק. הרוכבים התקרבו, ואבו-ג'ילדה הדהיר את סוסו ברגל גסה על גבי השטיח, הגיע 

עד לכלה ושם זינק מאוכפו.

"תתחיל בטקס!", ציווה על הקאדי, הוא השופט הממונה על טקסים כאלה.

הקאדי החל למלמל את התפילות, והחתן הוציא ממעמקי גלימתו את טבעת הזהב.

"אבו-ג'ילדה חביבי! המתן! גם לי משהו בשבילך!", אמרה הכלה והרימה את הצרור שכה הקפידה לשמור עד עתה. היא הסירה

 את כיסוי הבד, ואז... נתגלה צרור נפלא של נרקיסים יפיפיים.

אבו-ג'ילדה הסתכל בחרדה בפרחים. עיניו נתמלאו דמעות והוא תפס בחוטמו ו... התעטש עיטוש אדיר, ואחריו עוד אחד ועוד אחד,

 ואז כיסה את ראשו, רץ כמטורף אל סוסו, קפץ לאוכף ודהר משם, ובעקבותיו כל אנשיו. ויש הטוענים שראו אותו דוהר עד היום.

כל המעשה כבר נשכח מזמן. רק הכפר, מעבר לגשר, בין קיסריה למעגן מיכאל, שומר על זכר המאורע. זהו הכפר ג'יסר זרקא, 

שמשמעותו: 'הגשר הכחול'.