|
נגד שמירת הטבע |
מתוך "אהבת הארץ" עמוס עוז
ועכשיו הגיע תורו של וידוי נורא. אני מתנגד לשמירת הטבע. עצם האידיאל של "שמירה" אינו מקובל עליי
כמעט בשום תחום מתחומי החיים. לא באנו לעולם כדי לשמור או לשמר איזה דבר : מצוות, מעשי
אבות, טבע או מורשת תרבות. יש איזה עיוות בכל מסורת ובכל הלך נפש אשר במרכזו עומד מעשה של
"שימור". אין אנו יורשיו של מוזיאון, ולא באנו לעולם כדי להסיר בסבלנות את האבק מעל מוצגים או כדי
לצחצח את הזגוגיות ולהוליך להקות של מבקרים הולכים על בהונותיהם משכיית חמדה לשכיית
חמדה. אין אנו קיימים אך ורק כדי לשמר : מסורת אבות או פלאי טבע, זיכרונות ילדות או חפצי קודש. פן
יהיו חיינו לחיי פולחן. העולם אינו מוזיאון. גם הטבע אינו מוזיאון. גם התרבות אינה מוזיאון, מותר לגעת!
מותר להזיז, לקרב, להרחיק, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו. גע באבן, גע בחי, גע בזולת.
כיצד לגעת? טיב הנגיעה יכול לשמש נושא לספרים גדולים. אתרכז בשאלת הנגיעה בטבע. אם הייתי צריך לסכם
זאת על רגל אחת ובמילה אחת, הייתי אומר : באהבה
איש ואישה באהבתם נוגעים זה בזה ואף משנים זה את זה דרך אהבתם. וכן הורה וילדו. אחים ואחיות
אדם וחברו. אדם ותרבותו, מורשת אבותיו. אדם ובית מגוריו
בתנאי שהנגיעה והשינוי יהיו הדדיים, "דו-סטריים": בעוד אתה משנה את הנפשות הקרובות לך או את
סביבתך או את נופיך, היה מוכן להינגע ולהשתנות על-ידם. בעוד אתה מעצב את העולם, הנח לעולם
לעצב אותך
ארץ ישראל אינה המוזיאון של אלוהים. שום מקום אינו המוזיאון של אלוהים. שום זולת או חפץ, חי או
דומם, אינו חפץ של פולחן. מותר לגעת ומותר לשנות, כל עוד אתה עצמך מוכן להינגע ולהשתנות
התנאי הוא אהבה
אני יודע: אי-אפשר "לחנך לאהבה". לא "לחנך לאהבת הזולת", לא "לחנך לאהבת המסורת", לא
"לחנך לאהבת הארץ" ולא "לחנך לאהבת הנוף". באהבה אפשר להדביק את הזולת, לפעמים. אהבה
אפשר לעורר, לפעמים, אבל לא ביד רמה ולא בזרוע נטויה ולא בחמת ועם, אלא מתוך הלך נפש של
הדדיות. אתה בא אל מקום כלשהו, הר, מדבר, מעיין, או - לענייננו - בית, חצר, חדר. אתה משנה אותו
ומטביע עליו את חותמך. אך כדאי לך להיפתח ולהניח לכל אלה הזדמנות להטביע עליך את חותמם הם
ולעניין זה, דין זולת כדין עץ. אם צומחת תאנה זקנה בחצרך, ואם צל התאנה הזאת אהוב עליך, מותר
לך לקום ולגזום מענפיה. רק אל תעשה זאת בקנאות