רוח האדמה

 

  ב -1853 ביקש פירס, נשיא ארצות-הברית, לרכוש את אדמת השבט האינדיאני דואמיש. צ'יף סיאטל, מנהיג השבט, השיב במכתב הבא:

  הצ'יף הגדול בוושינגטון, מבקש לקנות את אדמתנו. אנו נשקול את הצעתו, כי יודעים אנו, שאם לא נעשה זאת, יכול האדם הלבן לבוא עם

 רובים ולקחת את אדמתנו.

  איך אפשר לקנות או למכור את השמיים? את חום האדמה? הרעיון זר לנו. ועם זאת, אין אנו הבעלים לרעננות האוויר או ניצנוץ המים. כיצד

 אתם יכולים לקנותם מאיתנו?

  כל חלק מארץ זו מקודש לבני עמי. כל מחט מבריקה של אורן, כל חוף חולי, כל ערפל בחורשים האפלים, כל חרק מזמזם – קדושים הם

 בזיכרונם וניסיונם של בני עמי.

  אנו יודעים כי האדם הלבן אינו מכיר את דרכינו. חלק אחד של הארץ דומה בעיניו למשנהו. כי הוא הינו הזר, הבא בלילה ונוטל מהאדמה כל

 מה שהוא נזקק. הקרקע אינה אחותו אלא אויבו. וכאשר הוא מכניע אותה, הוא נע הלאה.

 מראה עריכם מכאיב את עינו של האיש האדום. אין מקום שקט בערי האיש הלבן. אין מקום לשמוע את עלי האביב או אוושת כנפי החרקים.

 ומה עוד יש בחיים, אם אין האדם יכול לשמוע את קריאת הבדידות של העפרוני או את וויכוח הצפרדעים סביב בריכה בלילה?

  האינדיאני מעדיף את הצליל הרך של רוח מנשבת על פני הבריכה, ואת הריח של הבריכה עצמה, שנשטפה בגשם צהריים או בושמה בריח

  האורן. כי כל הדברים מתחלקים באותה נשימת החיות, העצים, האדם. האדם הלבן אינו נראה כמבחין באוויר אותו הוא נושם. כאדם גוסס

  ימים רבים, הוא אטום לצחנה.

  אם אחליט לקבל את הצעתך, אעמיד תנאי אחד: האדם הלבן מוכרח להתייחס אל בעלי-החיים בארץ הזו כאל אחיו.

 אילו נכחדו כל החיות, היו האנשים מתים מבדידות גדולה של הנפש. כי כל מה שקורה לחיה, קורה גם לאדם. כל הדברים קשורים.